ברשותכם אפתח בהערה אישית מתבקשת מאליה: השבוע הוזמנתי להשתתף בתוקף תפקידי כיו"ר הנהלת אומ"ץ ברב שיח בנושא סיקור השחיתות על-ידי התקשורת הישראלית, שנערך במסגרת הכנס השנתי של העיתונאים שהתקיים באילת בהשתתפות מאות אנשי תקשורת כתובה/אלקטרונית, אישי ציבור, יחצ"נים, דוברים, לוביסטים וכיו"ב. במסגרת רב שיח זה התפתח עימות חריף בין ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה, ניצב יוחנן דנינו, ששיבח את המשטרה על עבודתה המקצועית בתחום החקירות של אישי ציבור, לביני, כאשר ביקשתי להוכיח באמצעות מסמכים שהמשטרה נמנעת מלטפל בחומרים על שחיתות שלטונית של שרים, חברי כנסת ושורה של ראשי ערים שהועברו אליה בחודשים האחרונים ע"י אומ"ץ. אבל עיקר הטענות היו מופנות כלפי התחקירים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, הפועלים היום תחת מטרייה של הון שלטון ועיתון. במצב העגום השורר עתה ממשיכים להיפסל בסיטונות תחקירים על אישי ציבור, אילי הון וידוענים למיניהם בנימוקים שונים ומשונים. החשש מתביעות לשון הרע לעתים מהווה עלה תאנה לפסילת כתבות ממוסמכות. במקביל, קיימת כיום בענף התחקירים התערבות פעילה מדי של פרשנים מדינים ופוליטיים, וכתבי חצר ולשכה שלוחצים למנוע תחקירים על מקור מידע שלהם. יש ביניהם כאלו שמבקשים לחילופין לעכב תחקירים על מנהיגים שמהלכיהם המדיניים חופפים את דעותיהם הפוליטיות של הכתבים הללו. מהעבר השני של מתרס התחקירים מתרחשים דווקא דברים הפוכים; עיתונאים חוקרים מגוייסים על-ידי הבוסים שלהם ונענים בלהט קרב לכתוב תחקירים על בעלי תפקידי מפתח במערכת אכיפת החוק, בהם עובדים בכירים במשרד מבקר המדינה, קציני וחוקרי משטרה בכירים ואנשי פרקליטות, במטרה להרתיעם ובכך לשרת אינטרסים סמויים שהופכים בהדרגה לגלויים. לא פחות מכך תופעה פסולה, היא קפיצתם של עיתונאים חוקרים על עגלתו של יואב יצחק, המייחסים לעצמם הילה, גילויים וחשיפות על אולמרט ואחרים שפורסמו לראשונה באתר זה. החמור מכל היא ההשתלחות החוזרת ונשנית ובלתי קולגיאלית על עיתונאים חוקרים אחרים שאינם הולכים בתלם, או על בעלי תפקידים בתנועת אומ"ץ שנאבקת מאבק ממושך וחסר פשרות בשחיתות השלטונית, ושאותם מכנים אותם המגוייסים "אנשים הזויים". לא התרשמתי שהאבחון החמור שלי גרם לזעזוע בקרב מאות הנוכחים ברב השיח. על השחיתות מזמן חדלתי להתפעל ממחיאות כפיים. משום מה היה נדמה לי שנותני הטון בכנס התקשורת היו דווקא עיתונאים לשעבר וכל מיני מי ומי ולמה ומדוע שבאו להתחכך עם עצמם, אך נעדרו ממנו שורה ארוכה של עיתונאי צמרת שהעדיפו להתבצר בבתיהם.
הסקר והשקר
כדי לחיות בשלום עם חובתי אקדים ואומר שארגון הכנס, שנעשה בשיתוף פעולה פורה ע"י אגודת העיתונאים בתל אביב ואוניברסיטת חיפה, היה למופת. לא הייתה שעה פנויה ולא היה רגע דל. הכנס היה משומן, האווירה הייתה פסטורלית, ותחושת הבטן הייתה שיש עתיד למקצוע. אין ספק שלרוממות הרוח הזה תרמו ממצאיו המוזרים של סקר שנערך ע"י החוג לתקשורת של אוניברסיטת חיפה בקרב למעלה מ-300 אנשי תקשורת במדינה, שהעלה כי 75 אחוזים מהם מרוצים מעבודתם ושמקצוע העיתונות מכובד בעיניהם; 93 אחוז אמרו שהם רוצים להמשיך במקצוע. ועוד ממצא מאלף: בדירוג של התייחסות הציבור הרחב לבעלי המקצועות השונים שנערך מדי שנה ע"י אוניברסיטת תל אביב, הופיעו אנשי התקשורת במקום לפני האחרון כשאחריהם נשרכים הפוליטיקאים. בכנס התבשרנו שעורכי הדין צנחו מתחתינו ואנחנו שודרגנו כלפי מעלה. אפילו חבר הכנסת לשעבר יוסי שריד, כיום בעל טור ב'הארץ', שהסתובב בכנס כחותן בחופת נתיניו העיתונאים המודלפים, התפאר באזני שהוא מתח ביקורת חריפה על דרכי התנהלותם הנלוזות של עורכי הדין בביטאון לשכת עורכי הדין ובבלוג האישי שלו. עכשיו שריד הוא חלק מהברנז'ה שבה יש מרחק קצר בין הראש והזנב. הסקר הוכיח שיש גם מעמדות בקרב ציבור אנשי התקשורת כפי שהם דירגו אותם. עיתונאי הרדיו הארצי קיבלו את הדירוג הגבוה ביותר (5.5 אחוז), אחריהם עיתונאי הטלוויזיה (5.46), ועיתונאי העיתונות המודפסת (5.45). במרחק משמעותי משלישיית הצמרת מופיעים עיתונאי האינטרנט (4.4), העיתונות המגזרית (4.04) וכתבי המקומונים (3.81). שדרי הרדיו המקומי לא נספרו. אולי כדי לחזק את ממצאי הסקר בעניין הנחיתות, כביכול, של עיתונאי האינטרנט, פרסם ברב שיח ד"ר צבי רייך מאוניברסיטת בן-גוריון סקר משלו בנושא מידת ההשפעה של האינטרנט על העיתונות הכתובה, שעל פיו ממעטים עיתונאים להשתמש באינטרנט כמקור מידע. כמה מעורכי העיתונות המקוונת שנכחו באותו מעמד הוכיחו אותו על טעותו. בדיון אחר בכנס בנושא הסקר והשקר, נראה היה שאין בעיה לערוך ולארגן ממצאים של סקר שיתאימו לצרכיו של המזמין הפוליטי. כנראה שגם בתחום האקדמי יש פרצות שמולידים ממצאים מוזרים. אפילו לגבי השכר של אנשי התקשורת פורסמו נתונים בסקר של אוניברסיטת חיפה שמרימים את הגבות ומערבלים את העפעפיים. התברר ש-22 אחוז מהעיתונאים שהשתתפו בסקר טענו שהם מרווחים הרבה מעל לשכר הממוצע במשק, 32 אחוז מעט יותר מהשכר הממוצע. למעלה מ-30 אחוז מהעיתונאים משתכרים "שכר רעב" - פחות או הרבה פחות מהשכר הממוצע במשק ולגבי היתר, יש תעלומה, אולי משום שיש גם עיתונאים שעובדים חינם למרות שיש כסף. נתונים אלה צועקים בעד עצמם מאחר שהם הרי סכנות לעצמאות העיתונאית ולאי תלותם של העוסקים במקצוע, והם מהווים מרשם בדוק לעבריינות אתית. בהקשר לכך כדאי לציין כי לא רק בעלי השכר הנמוך מתפתים לעבור עבירות אתיקה. הכסף הספיק לעוור את עיניהם הנוצצות של כמה מכוכבי התקשורת, בהם מתריעים בשער ומטיפי מוסר אובססיביים מסוגם של עמנואל רוזן, אורלי וילנאי, גיא מרוז, גיא פינס ואחרים, שהתפתו לעבוד עבור בצע כסף בתחנת הרדיו 99 בתקופה שהייתה בבעלותו של גאידמק. וילנאי קיבלה מאתנו בשנה שעברה את אות אומ"ץ בזכות פעילותה למען מינהל תקין. היום לא הייתי ממליץ להעניק לה את האות. משתתפי רב השיח בנושא מעמד העיתונאי, בהם עורך 'ישראל היום' עמוס רגב והמשנה לנשיאת מועצת העיתונות עורכת הדין אורנה לין, הסתייגו מממצאי הסקר האופטימיים בעניין שביעות הרצון, שאינם משקפים לדעתם את ההתייחסות העצמית ביחס למעמד העיתונאי. אפילו עורך 'הארץ' עמוס שוקן הצליח לצנן את ההתלהבות כאשר הציג תחזית כלכלית קודרת של העיתונות המודפסת לקראת השנה הבאה, והעריך שיהיו כיווצים בהיקף העיתונים, קיצוצים בשכרם של העיתונאים ופיטורים יהיו בלתי נמנעים. המציאות בשטח שונה מן הקצה. קיים מרחק רב בין האטרקטיביות של התקשורת לבין מה שמתרחש מאחורי הקלעים. מקצוע העיתונות היה ונשאר מקצוע פרוץ שהעיסוק בו אינו מותנה בתעודת גמר כלשהי או בבחינות כניסה ואין פוצה פה, מצפצף או שורק. כל לא יוצלח אנאלפבית, חדל אישים, מובטל כרוני, לוזר וכותב מכתבים כרוני למערכת יכול להפוך לעיתונאי מן המניין להדפיס לעצמו כרטיס ביקור, בין אם הוא כותב או משדר ובין אם לא. המתוחכמים ביניהם יכולים להקים אפילו איגוד מקצועי פיקטיבי או לארגן קורסי הוראה מדומים לצעירים נחושים או למבוגרים מתוסכלים ולגרוף מהם כספים, לגרום להם הנאה תמורת קבלת תעודת הונאה המהווה כביכול כרטיס כניסה לכל זב ומצורע. כל מי שמבקש לקבל רישיון לא חוקי או לזכות במכרז תפור או סתם להתעשר על חשבון הקופה הציבורית המקומית, יכול להוציא ללא הגבלה מקומון בעיר או אפילו ביישוב קטן, לתקוף מעל דפיו את ראש העיר או הרשות, מבלי שמישהו ימחה בידו. אין צורך להדגיש שהמדובר בסחיטה לשמה. לרוב הוא מקבל את מבוקשו. למקצוע חדרו במרוצת השנים עבריינים, סחטנים ובעלי עבר פלילי אחר. אף אחד לא טרח לבדוק את המניעים. האם התקשורת היא חממה לשיקום, עיר מקלט או דחפור לביצוע חפירות ולקבלת מידע בדרך שאמורה להיות לגיטימית. כאשר כיהנתי בשעתו כיו"ר איגוד העיתונאים, הצעתי לקבוע שבעלי עבר פלילי לא יוכלו לעסוק במקצוע, אך חברי להנהלת האיגוד הסתייגו מכך מסיבות שלא היה לי קשה לנחשן. כך או אחרת, בעידן של חוזים אישיים בלתי מחייבים וניתנים להתרה בכל יום ובתנאי שכר מחפירים שהם מנת חלקם של רבים מאנשי התקשורת הצעירים, הפכו רובם לכלי שרת בידי מו"לים מפחידים ובעלי תחנות שידור מאיימים. לא במקרה מצויים כיום עיתונאים במספר גובר הולך המשמשים כלי שרת בידיהם של עורכים, שאינם מהססים להשתמש בשירותיהם המקצועיים ולהפעיל אותם כראות עיניהם. האתיקה העיתונאית פשטה את הרגל מזמן. האמנה לשמירת האתיקה, שאנחנו העיתונאים חתמנו עליה בשעתו במועצת העיתונות עם נציגי העורכים, המו"לים ונציגי הציבור, אינה מיושמת ברובה בגלל חולשתה של המועצה בעלת השיניים התותבות. על-רקע זה נראית קצת מוזרה החלטתה האחרונה של מועצת העיתונות להעניק אות הוקרה לעיתונאי או לכלי תקשורת שהצטיינו בשנה החולפת בשמירה על אתיקה מקצועית. לו אני הייתי אחד השופטים היייתי מתקשה לאתר מועמדים מתאימים.
עודף אינטרסים
מעניין לעניין באותו עניין: בדברים שנשאתי בכנס ביקשתי לדעת, בין השאר, מדוע לא מיושם עד היום סעיף באמנה שמחייב את המו"לים לפרסם אחת לשנה פירוט של אחזקותיהם הלא תקשורתיות, על-מנת שניתן יהיה לפקח על נושאים של ניגוד או אולי עודף האינטרסים שלהם. למרבה הצער, קולי היה בודד במדבר התקשורתי. נציגי הציבור במועצת העיתונות ממלאים את פיהם בתה. הם חוששים מהמו"לים שמממנים, למרבה השלומיאליות, את פעילותה של המועצה אבל המשכיל בעת הזו לא ידום ועוד יתכנו הפתעות כהנה וכהנה. דוברת משרד המשפטים לשעבר אתי אשד, כיום לוביסטית מיומנת, סיפרה בכנס על עיתונאים שהיא כותבת עבורם את הכתבות - תוצאה של עצלות ובורות. דבריה פתחו צוהר למערכות יחסים בעייתיות בשורה של תחומי כיסוי עיתונאי שנושאים אופי של תן וקח זה. מתחיל בסקופים וידיעות בלעדיות ומסתיים בקבלת טובות הנאה. הכתב הפלילי של ערוץ 2, גיא פלג, ידע לספר על "עונשים" שמקבלים עיתונאים ממקורותיהם אם אינם הולכים בתלם ואינם ממלאים את רצונם. בתחום זה הכל שפיט. זה מתחיל בגורמי אכיפת החוק (המשטרה והפרקליטות) שמנסים להכתיב את רצונותיהם, ואינו פוסח על משפחות הפשע שהוא מקושר אליהן. בכנס התברר כי גם בשידור הציבורי, הממומן מכספי משלמי מיסים, שרובם מתרחקים ממנו - נושבות רוחות מלחמה. איש הערוץ הראשון המוערך רותם אברוצקי, ששימש יו"ר ועדת התכנים של הכנס, גילה אומץ לב זמני ברב שיח על השירות הציבורי, בשעה שגילה שהוא אינו מעריך את העורכים במחלקת החדשות וחש כלפיהם יחס שנע בין איבה לבין תיעוב. דבריו עוררו סערה ומאוחר יותר הוא נאלץ להתנצל, אבל דבריו של אברוצקי מתועדים ומצולמים חרף נסיגתו. אין לי ספק שיש לו הרבה תומכים ושותפים סמויים. אני לא מתכוון לכמה טווסי תקשורת ציבורית שהללו את עצמם ללא הרף מסוגה של איילה חסון, שסיפרה על הקפדה על אתיקה ועל התרחקותה מחברת פוליטיקאים כדי לבצע את מלאכתה נאמנה וללא דופי. היא שכחה רק לספר אודות השירותים המקצועיים הבזויים שהעניקה לראש הממשלה רב המושחתים אהוד אולמרט, שהיא הרבתה להתלוות אליו בטיסותיו התכופות לחו"ל. בן כספית, המגיש איתה את יומן השבוע בערוץ הראשון, שימש עד לאחרונה מאבטח אישי של אולמרט, לא חסך מעצמו אי תלות פוליטית ושבחים אישים. אני עדיין חולם על היום שבו אפתח את מקלט הטלוויזיה שלי ולא אראה כמעט בכל שעה ובכל תוכנית את בן הנע ככספית מערוץ אחד למשנהו, משל כאילו היה משרתם של כל אדוני הטלוויזיה.
הכל דיבורים
בכנס הנוכחי נקטעה המסורת, שעל פיה מופיע כל שנה בכ"ט בנובמבר - יום הכרזת המדינה - ראש הממשלה המכהן בפני ציבור העיתונאים. אולמרט הוא כיום נמר מסורס ומשום כך שכחו אותו בבית בירושלים. לעומת זאת זכה הכנס בחבר הכנסת בנימין נתניהו, שנהג כראש ממשלה (בפועל) ופיזר הבטחות על רצונו לשמר ולפתח את השידור הציבורי, בין השאר משום ששני ילדיו נזקקים לשידור רציני כמקור תיעוד, כשאר תלמידי ישראל. היה זה מחזה גרוטסקי לחזות בראשי רשות השידור, ובעיקר במנכ"ל מרדכי שקלאר, מכרכרים ומפזזים ליד נתניהו ומנסים לסחוט ממנו הבטחות נוספות למען השידור הציבורי. לנתניהו לא הייתה בעיה להבטיח. כאשר נשאל נתניהו כיצד הוא מסביר את השינוי הדרמטי שחל בהתייחסותו לתקשורת בהשוואה לתקופה שבה עמד על בימת הליכוד וקרא לעברנו: "הם מ-פ-ח-דים", "הם מ-פ-ח-דים", השתמש בפרפראזה לדברים שאמר באחרונה בני בגין כאשר חזר לליכוד ולחברתו של נתניהו שנוא נפשו בעבר: "אני הזדקנתי והתקשורת התבגרה" אמר נתניהו. אשרי המאמין שנתניהו יקיים את כל הבטחותיו בכנס והתקשורת תגמול לו בימי חסד. הכול דיבורים. לא במקרה שודרה תוכנית זו מהכנס של התקשורת באילת.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים