תנו להם למות בכבוד מאת: עו"ד דב שילנסקי - 01/07/2007
בישראל חיים כיום ניצולי שואה מהגוש הקומוניסטי לשעבר, שלא קיבלו פיצויים אישיים וחיים לעת זיקנה בחוסר כול. למדינה, שנבנתה, בין היתר, מכספי שילומים שלא הגיעו לניצולים שבחרו לחיות בה, יש חוב מוסרי לדאוג להם
באחד במאי, חג הפועלים, חגגתי את יום הולדתי ה-62. אמת, יום הולדתי האמיתי – כלומר, היום שבו הביאה אותי אמי לאוויר העולם - חל באביב של שנת 1924. במלים פשוטות, אני חוגג פעמיים בשנה את יום הולדתי: ביום בו נולדתי, וביום בו זכיתי להשתחרר ממצעד המוות של דכאו, באחד במאי 1945.
המחאה שלנו לא היתה נגד קבלת שילומים אישיים, אלא נגד תשלום שמשמעותו סליחה ומחילה לגרמנים. קבלת הפיצויים האישיים לניצולי שואה החלה כבר בהוראה שהוציא המושל האמריקאי בגרמניה של אחר המלחמה
אני אפוא אחד מכמה רבבות היהודים, ניצולי השואה, החיים בארץ. שפר גורלי ואיני זקוק, ברוך השם, לעזרת המדינה כדי להתקיים. אבל, אולי יותר מרבים אחרים בארץ, אני כואב את כאבם הנורא של אותם 80 אלף ניצולי השואה, החיים בתוכנו בחרפת רעב. רק עתה, כאשר רבים מהם נמצאים כבר בשלב האחרון של חייהם, זכתה מצוקתם לתהודה גדולה. בזכות התקשורת, כמובן. יחסה העוין של המדינה לניצולי השואה לא התחיל עכשיו. הוא התחיל כאשר השואה הנוראה עוד התחוללה ברחבי אירופה. גם אז העולם היהודי לא עמד במבחן. במיוחד אמורים הדברים ביישוב היהודי בארץ ישראל. מיד עם היוודע להם דבר כישלונו של רומל באפריקה והסרת הסכנה לכיבוש ארץ ישראל על-ידי הנאצים, שבו היהודים בארץ לבלות בשפת הים ולגדוש את מרכזי הבידור. באותה תקופה הצליחה ניצולת שואה להגיע לתל-אביב. היא ראתה את התורים הארוכים לבתי הקולנוע והיתה המומה. עמדה וצעקה בקול רווי בכי: "אתם הולכים לבלות בקולנוע, ובאירופה שוחטים ושורפים את אחיכם". העומדים בתור לקולנוע דחו אותה בבוז: "את מטורפת", צעקו לעברה ונכנסו לאולם האשליות. המלחמה באירופה הסתיימה. ראשוני הניצולים החלו להגיע ארצה. גם אז לא זכינו לקבלת פנים יפה. בזו לנו. לעגו לנו. הביטו לעברנו כאל פראי אדם. זרקו לעברנו אמרות פוגעות, כמו "הלכתם כצאן לטבח, לא עשיתם כלום כדי להגן על עצמכם". או: "עשו מכם סבון". היה זה הביטוי הפוגע ביותר. לצערי הרב, גם כיום נוהגים צעירים להשתמש באותו ביטוי, "עשו מכם סבון", מבלי לדעת ממה ביטוי זה נובע. כעבור זמן קצר התעורר נושא קבלת השילומים מגרמניה. אני, שהגעתי ארצה באוניית המעפילים אלטלנה והייתי אחד ממפקדי אצ"ל, עמדתי בראש המתנגדים לקבלת השילומים. רבים לא יודעים, אבל המחאה שלנו לא היתה נגד קבלת שילומים אישיים, אלא נגד תשלום שמשמעותו סליחה ומחילה לגרמנים. ראינו בזה קבלת כסף עבור עצמות אחינו ואחיותינו. קבלת הפיצויים האישיים לניצולי שואה - תחילתה בהוראה שהוציא גנרל קליי, המושל האמריקאי בגרמניה של אחר המלחמה.
ניצול שואה שלא עלה ארצה והיגר לארצות הברית, או לכל ארץ אחרת, קיבל פי עשרה ממי שבחר לחיות בארץ. במשך השנים תוקן קצת המצב, אבל בשנים האחרונות, עקב תרגילים שונים של משרד האוצר, שוב גדל הפער
וכאן החל הפשע הגדול של המדינה, ואני מדבר כאיש ציבור ולא כעורך דין: מדינת ישראל פנתה לגרמניה והציעה להעביר לידיה פיצוי חד פעמי, "ואנחנו (קרי, המדינה) נדאג לניצולי השואה". עמדנו, כמה חברי כנסת ניצולי השואה ואני בתוכם, וצעקנו בקול גדול: "אתם עושים מיקח טעות". אבל איש לא שעה לזעקתנו. המדינה טענה שהיא זקוקה לכל דולר כדי לקנות דלק, נשק וחומרי בנייה, וניצלה את כספי השילומים לכך, על חשבון ניצולי השואה, כמובן. התוצאה: ניצול שואה שלא עלה ארצה והיגר לארצות הברית, או לכל ארץ אחרת, קיבל פי עשרה מניצול שואה שבחר לחיות בארץ. במשך השנים, אמת, תוקן קצת המצב. בעיקר לאחר שח"כ אלמוני באותו זמן, בשם אברהם הירשזון (עד לא מכבר שר האוצר), עתר לבג"ץ. במסדרונות בתי המשפט אמר לי אחד מפקידי האוצר הבכירים, שלאחר מכן התחרט וביקש סליחה ולכן לא אנקוב בשמו: "לא לקחנו בחשבון שתחיו כל כך הרבה שנים..." בשנים האחרונות, עקב תרגילים שונים ומשונים של משרד האוצר, הפער הכספי ששולם לניצולי השואה החיים בחו"ל לבין אחיהם בארץ שוב הלך וגדל. בשנים האחרונות, ניצולי שואה מקרב העולים מרוסיה נקלעו למצב החמור ביותר. התברר, כי "החוק של המושל האמריקאי", על מתן פיצויים לניצולי שואה, לא חל על ברית המועצות. הם, ניצולי השואה בארצות הקומוניסטיות של אז, לא זכו לקבל פיצויים. הם הגיעו ארצה כאשר הותר להם לעשות זאת - לעת זיקנה –חולים ותשושים. חסרי כל. גם בארץ היהודים, בארץ הדמוקרטית שלנו, שבה תלו תקוות כה גדולות, התאכזבו מרות. ***** הארץ הזאת יקרה לי. עליה נלחמנו בעוז ובגאון. על אדמתה נשפך דמם של צעירים רבים. מאדמת הקודש הזו אני פונה בצעקה ובזעקה לקברניטי המדינה: פיתחו את ידיכם ולבכם. סייעו לאותם ניצולי שואה אומללים, שעברו בחייהם את הנורא מכל. תנו להם לחיות את שנות חייהם האחרונות בכבוד הראוי. הם ראויים לכך.
הכותב, משפטן במקצועו, מראשי הליכוד, כיהן כיו"ר הכנסת. רשם: ברוך מאירי.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים