המאמרים בארכיון זה התפרסמו באתר האינטרנט של "עמותת נ.צ. לדמוקרטיה" בין התאריכים יולי 2007 לפברואר 2009, חלקם נכתבו בהקשר לאירועים שהתרחשו במהלך תקופה זו. התאריך המופיע ליד המאמר מציין את תאריך העברתו מאתר האינטרנט של "עמותת נ.צ. לדמוקרטיה" לאתר האינטרנט של "תנועת אומץ".
תפקידו של דובר במשרד ממשלתי יחיאל אמיתי - 24/10/2011
מניסיון בן 45 שנות עבודה כדובר ובמיוחד מעבודתי במשך 25 שנה, כיועץ תקשורת ודובר של 12 שרי תחבורה, אני יכול לקבוע שהצלחתו של הדובר נמדדת בכמות הכתבות בתקשורת, שבהן מופיעים השר והמשרד עליו הוא מופקד, וכמובן בצורה חיובית וללא ביקורת שלילית עליו ועל המשרד. כאן חוזרת ונכנסת במלוא עוצמתה השאלה: מה תפקידו של דובר משרד ממשלתי בארץ דמוקרטית? חשוב להבהיר כי הדובר שנשכר על ידי אותו משרד ממשלתי, הדובר הוא עובד המשרד הממשלתי ואיננו נציג הציבור במשרד. המסקנה המתבקשת מכך היא כי הדובר נדרש על ידי הממונים עליו לראות בפעילות היום יומית שלו, בראש ובראשונה, את טובת המשרד. אולם הואיל והמטרה הציבורית והמרכזית של השר והמשרד היא להופיע בתקשורת כמי שעושים הכול כדי לתת שרות טוב לציבור הנזקק לשרותיו, יש אפוא לדובר תפקיד חיוני ביותר ולפעמים תפקיד מכריע בעת קבלת החלטות בהנהלת המשרד. למרות שאין הוא נציג הציבור במשרד, עליו לעמול קשה ולשכנע את השר, המנכ"ל ויתר מקבלי ההחלטות במשרד, כי טובת הציבור מחייבת לקבל החלטות חיוביות ודמוקרטיות, למרות שלא פעם הן אינן לרוחם של בעלי התפקידים במשרד הממשלתי.
השאלה, אם אני כדובר חייב לפרסם כל הודעה אפילו אם היא בניגוד לדעתי? כלל חשוב היה נקוט בידי, בכל פעם שנכנס שר חדש לתפקיד שר התחבורה, לאחר מפגש ההיכרות הראשון עם השר הייתי פונה אליו במלים הבאות:
בסוף חודש אפריל 2008 פרסם העיתונאי עקיבא אלדר ידיעה, לפיה מערכת הביטחון אינה מבצעת את פסק הדין של בג"ץ, שקבע, בספטמבר 2007, כי יש להזיז את תוואי גדר הביטחון באזור הכפר בילעין. לא רק זאת: פירוק הגדר ותכנון תוואי חדש אינם מופיעים כלל בתוכנית העבודה של משרד הביטחון לשנת 2008. מציאות זו, בה ממשלת ישראל אינה מבצעת מיד את החלטות בית המשפט, היא איום אמיתי על הדמוקרטיה. לא מדובר כאן בויכוח על השטחים, זו גם אינה מחלוקת על תוואי הגדר. דברים לגיטימיים בהחלט. אלא שכאן מדובר על עצם קיומה של הדמוקרטיה בישראל. אם הממשלה אינה מקיימת את פסיקות בית המשפט, מדוע מצווה האזרח הקטן לעשות זאת. פסק הדין בפרשת בילעין חזר ואישר, שבית המשפט העליון הוא אכן המעוז האחרון העומד בפני עוול חמור, הנגרם על ידי שרירות לבה של מערכת הביטחון ובפני שיקולים זרים, שאינם שיקולי ביטחון ושנובעים מרצון פוליטי להרחיב גבולות ומאינטרסים כלכליים של חברות בנייה. המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון הוציא, כבר בשנת 2004, צווי תפיסה של כ - 2000 דונם השייכים לכפר בילעין. אלפי הדונמים נמצאים ממזרח לקו הירוק, וצורפו למודיעין עילית לצורך בניית שכונות של בתים רבי קומות, ולצורך בניית גדר ביטחון. בית המשפט הצדיק את הצורך בבניית גדר ביטחון, שבה הוא רואה אמצעי הכרחי להגנה על המדינה ותושביה, מפני הטרור, אך בה בעת הוא סבור שעל בית המשפט לשקול ערך נוסף: הערך - זכויותיהם של תושבי בילעין. להמשך קריאת המאמר
העברית מבחינה בין ציבורי לבין פומבי. 'תחבורה ציבורית', המשרתת כל איש ואישה בתנאי שהם משלמים בעבור ההסעה, אי אפשר לומר עליה שהיא פומבית. יש לנו 'בית חולים ציבורי', אך אין בנמצא בית חולים פומבי. ביטוי שגור בפינו הוא 'סקטור ציבורי', לעומת 'סקטור פרטי' אבל איננו מדברים על סקטור פומבי היפוכו, לו היה כזה, היה צריך להיקרא סקטור שבצנעה... הנה כי כן בתלמוד מדובר על חופה שעושים אותה בפומבי, ולפי פרשנינו, בשמחה גדולה וברוב עם, כנגד חופה שעושים אותה בצנעה (בבא בתרא דף קמ'ה). מי היה קורא לחופה מעין זאת ציבורית? רבי מרדכי יפה מהמאה השש עשרה הידוע כ"בעל הלבוש" פוסק, שאין לגלות דיני תורה לאליטות בלבד מפני "שהתורה בפומבי ניתנה לכל ישראל לקטנים ולגדולים לחכמים ולעמי הארץ" (פרוש על יורה דעה), בפומבי ולא בציבור.
עיתונות לבקנית ולא נשכנית צ'רלי ביטון - 24/10/2011
התקשורת בישראל משרתת כיום בעיקר את החברה העשירה. את העניים אף אחד לא מעניין. יותר מזה עד שסוף סוף יש מה לכתוב בנושאים החברתיים, התקשורת ממהרת לעצום עיניים, להתעלם ומעדיפה לכתוב על דירוג המשפחות המצליחות בישראל. כאילו מדובר בטבלה של ליגה בכדורגל. אחד הדברים המוזרים והמבישים, אליהם לא היינו מורגלים בעבר, היא התופעה של עיתונאי מראיין עיתונאי. התחילה בזה הטלביזיה ועכשיו עברה המודה הזאת גם לעיתונות הכתובה. לעתים קרובות, כשאתה פותח את הטלביזיה, או מדליק רדיו, צצים לך עיתונאים מרואיינים, שבעוד שבוע ישבו כמעט על אותו כסא ויראיינו את המראיין... אין לי ספק, העיתונות בישראל האמורה להיות כלב השמירה, כפי שאכן הייתה במשך שנים רבות, הפכה להיות עיתונות לבקנית ולא נשכנית. עיתונות, כפי שציינתי, העושה כתבות על עשירים, בתקווה שמחר אותו עשיר, עליו כתבו, ייקח אותם תחת חסותו. תחת כנפיו השמנות והעשירות. להמשך קריאת המאמר
סקירת תחום פעילות החקיקה אריה שילה - 24/10/2011
פעילות החוג שלנו, נ.צ. לדמוקרטיה, הולכת ומתבססת. בחודש הקרוב (יוני) נציין שנה להוצאת העיתון האינטרנטי. זה הזמן, כך סברנו בהנהלת החוג, ליזום פעולות חקיקה, שמטרתן לבסס את ערכי הדמוקרטיה. אמת, לרובנו יש ביקורת על המשטר הפוליטי בישראל, ביקורת שיש בה כדי לאתגר אותנו ליוזמת חקיקה בתחום של חוקי היסוד. בשלב זה העדפנו לפתוח בפעילות בעלות אופי נקודתי, שהצלחתן -כך אנו מאמינים- עשויה לשנות, ולו במעט, את המציאות בתחום הנחלת והטמעת ערכי הדמוקרטיה. לאחר שנבחנו חלופות רבות, בחרנו לפתוח ביוזמות לשינוי החקיקה בתחומים הבאים:
בתחום המוניציפאלי - חיזוק מעמד ראש האופוזיציה ומתן כלים בידיו למילוי תפקידו. - הפצת דו"ח מקוצר שנתי של מבקר העירייה לתושבי הישוב.
בתחום הארצי - הכפפת מבקרי משרדי הממשלה למבקר המדינה (במקום להנהלת המשרד).
לעשייה בנושא זה נרתם עו"ד יורם סמואל, אשר בהזדמנות זו אנו מברכים אותו על כך. הצעת החוק, שנוסחה על ידו בנוגע לחיזוק מעמד יו"ר האופוזיציה, הועברה לידי ח"כ אופיר פינס - יו"ר ועדת הפנים בכנסת. הצעה זו עוקבת, למעשה, אחר שלוש הצעות קודמות שיוזמיהן היו: ח"כ לאה נס, ח"כ חמי דורון, ח"כ אופיר פינס, אליהם הצטרפו 12 ח"כים נוספים.
נציגי החוג פנו אל עמותת שתי"ל, המסייעת לגופים מהמגזר השלישי בכל הנוגע לקידום רעיונות של תקינות השלטון ודמוקרטיה, באמצעים של גיוס התקשורת, יחסי ציבור ופעילות שדולתית. אנו מודים לגב' שלומית אשרי, שעצותיה והדרכתה סייעו ועוד יסייעו לנו רבות. להמשך קריאת המאמר
כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של קול ישראל, כבר מזמן חדלה להיות כתבת צבאית שגרתית, המסקרת אך ורק את פעולות צה"ל. היא הפכה לאוזן הקשבת לחיילים, אליה הם מפנים את תלונותיהם. כרמלה מנשה, בעלת תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל, היא עיתונאית מסוג אחר, שאינה מסתפקת מפרסום הודעות דובר צה"ל, אלא חוקרת, בודקת ומשדרת דברים, אשר ברוב המקרים אינם נעימים לקצונה הבכירה בפרט ולמערכת הביטחון בכלל. לא נעים להם היה לשמוע את חשיפתה על קצינים בכירים, שניצלו את פקודיהם לביצוע עבודות פרטיות בביתם; לא נעים היה להם לשמוע שחיילים, שנסעו לפולין, כדי להשתתף בטקס הזיכרון באושויץ, ניצלו את נסיעתם למשחקים בקזינו ועוד כהנה וכהנה מעשים, שאינם ראויים לצבא הגנה לישראל... היריעה קצרה מלתאר את הישגיה העיתונאיים הרבים של כרמלה מנשה. הפרסים הרבים בהם זכתה – פרס סוקלוב, פרס עמותת אמיתי, פרס איכות השלטון, פרס מנהל הרדיו ופרס בנות הברית, הם עדות חיה להישגים אלה. בחודש אפריל השנה התקיים בבית סוקולוב בתל-אביב, יום עיון בנושא "הרדיו כשידור ציבורי", אותו ארגנו אגודות העיתונאים בתל-אביב וירושלים ובהשתתפות אוניברסיטת חיפה. עשרות עיתונאים ואנשי ציבור נטלו חלק ביום העיון. אך בלא ספק, הדברים שהשמיעה כרמלה מנשה באותו יום הותירו את יושבי האולם פעורי פה. כרמלה "הוציאה החוצה", כפי שנוהגים לומר, את מה שמעיק על לבה. והדברים אכן היו קשים. אנו מביאים אותם בפניכם, כמובן עם תיקונים נדרשים, וכן דברים שאמרה בתום יום העיון בשיחה עם כותב שורות אלה.
כשהמדינה נחלשת הברברת גוברת יוסי לוי - 24/10/2011
לאחר מלחמת לבנון השנייה, התראיינתי במספר כלי תקשורת ומתחתי ביקורת חריפה על התנהלות התקשורת במהלך המלחמה, בכך הבאתי ביחד עם אחרים לפתיחת פולמוס ציבורי. בתמצית, נכתב כי התקשורת חצתה באותה מלחמה את הגבול, לא את הגבול ללבנון חלילה, כפי שהיה מצופה, זאת העזו והשכילו לעשות רק עיתונאים בודדים. התקשורת חצתה את הגבול בדיווחיה חסרי אחריות על תוכניות מבצעיות שונות, על פעולות של יחידות שונות בגזרות שונות וכל זאת בזמן אמת זאת בנוסף כמובן, למקומות נפילה מדויקים שיכלו לעזור לאויב לטווח. דברים אלו ואחרים סקרתי ופירטתי במאמר שפורסם לאחר המלחמה בנובמבר 2006 בביטאון העין השביעית תחת הכותרת: "התקשורת בשירות החיזבאלה". המניע העיקרי למופקרות וחוסר האחריות הוא הסגידה לאלוהי הרייטינג. זמן קצר לאחר מכן, זומנתי להעיד בפני ועדה ברשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס, הגב' דליה דורנר, שהוקמה בכדי לבדוק את התנהלות התקשורת במהלך המלחמה וזאת בעקבות הפולמוס הציבורי שהתעורר. הביקורת שנמתחה, נאמרה בכאב רב, לאור העובדה שלמעלה מעשרים שנה שירתתי כעיתונאי בכיר כחלק בלתי נפרד מאותה תקשורת. הדברים נכתבו מזווית ראייה של אזרח וכלוחם במילואים. להמשך קריאת המאמר
מלחמת לבנון השנייה מצאה את התקשורת הישראלית על פרשת דרכים - בין זיקתה המסורתית לדגל הממסד בעת חירום, לבין מיקומה החדש והמדושן - בתעשיית הבידור והתרבות התל-אביבית, ובסקטור הפרטי. ושוב הסתבר, במהלך המלחמה, שפטריוטיזם הוא פופולארי ומשתלם – בתנאי אחד: כל עוד צה"ל "מנצח" והמנהיגים מצטיירים כנחושים ושקולים. כלומר, כל עוד מובטח לתקשורת "הפי-אנד". כך אירע בעת ההינתקות בגוש קטיף, כשניצחו ה"נחישות והרגישות", וכך הפכו שידורי הפיגועים משנות האינתיפאדה ל"סיפור הרואי לאומי", הסולידאריות החברתית שלנו, הקהילות שנפגעו והתאחדו עם החברה הישראלית: רוסים, חרדים, פועלים זרים, תושבי הפריפריה וידועני תל-אביב. והנה הפתעה: מול התקשורת המיומנת שהתגייסה למלחמה, התגלה הממסד המדיני והצבאי כחלש, מהסס, שנתפס בלתי מוכן למלחמה. ובמהרה החלה התפנית: מהתגייסות להסתייגות, מהתלהבות לציניות, מתמיכה לביקורת נוקבת. וזאת, כמובן, באמצעות במות התקשורת ומצד התקשורת, על כתביה, פרשניה ומראייניה. תחילה, צצו בעיות הסיוע לעורף, עלו מחאות הימין על שראש הממשלה אולמרט קשר בין המלחמה להתכנסות, הובעו תמיהות באשר לפעולה הקרקעית בלבנון. הגל הביקורתי גאה כשהגיעו טענות המילואימניקים על חוסר בציוד, בפיקוד מקצועני ובתכלית, ומולם בקעו קולות היגון מההלוויות שנערכו ברחבי הארץ מדי יום. במיוחד, כך הסתבר, במושבים, בהתנחלויות, בצפון ובדרום; הרבה פחות באותה תל-אביב של התקשורת מעתות השלום, שהצטיירה מעתה כבירת המשתמטים משירות צבאי. והמפץ הגדול החל כאשר נכנס סגן הרמטכ"ל לנעלי מפקד הלוחמה בצפון, כשתכפו ההיסוסים ונמשכו ללא הרף נפילות הטילים, והשיא: חשיפת תיק המניות של הרמטכ"ל חלוץ. מאז, חגגה התקשורת את ההפגנות, החקירות וועדות הבדיקה. להמשך קריאת המאמר
פופולארי מול תרבותי אתגר קרת - 24/10/2011
אני רוצה לדבר על הנושא: פופולארי מול תרבותי. כאילו לא יכול להיות משהו שהוא גם תרבותי וגם פופולארי. הנחת היסודי הזאת מובילה אתנו לדברים לא טובים. הרדיו היום, בעדן הטלוויזיה והאינטרנט, אין לו את המעמד שהיה לו פעם. בעבר הלא כל כך רחוק, אדם שרצה להתעדכן על המצב הוא היה חייב להאזין לרדיו. היום יכול לפנות לאינטרנט, לראות טלביזיה. ועוד מגוון אחר של אפשריות.
אני רוצה להזכיר את "הפבליק רדיו" בארה"ב, שהוא רדיו ארצי ודי פופולארי. הוא לא פופולארי כמו תכנית הטלביזיה..."סקס אינ ד'ה סיטי" (SEX IN THE CITY הם הבינו דבר אחד טוב מאוד: אם אתה תתחרה עם הגדולים אתה תפסיד. ומצד שני יש גם הטלוויזיה המסחרית והרדיו המסחרי, שתפסו וקום מסוים, סוג של אידיאולוגיה סביב תרבות. כדי להתחרות איתם אתה לא חייב להיות משעמם, ואתה לא חייב להיות ממושקף ועם קוקו. הרדיו יכול לפתח סוג של שיח מעמיק יותר מאשר הטלוויזיה. יש לו את היכולות הללו. אני חושב שאכן לרדיו יש לו את היכולות האלה. דווקא לרדיו ישנן היכולות לעשות משהו צעיר ומרענן ומה שאתם לא רוצים. הוא יכול להיות מעניין ולדרוש מהמאזין רמת קשב, או ריכוז, שמדיום אחר לא יכול לספק.
בנובמבר 2004 פרסם ד"ר אלבין, חבר ועד מנהל שבי"ל וחבר הנהלת המרכז לשקיפות ואתיקה ע"ש דוב יזרעאלי, ספר חדש בשם 'כרוניקה של דלדול התבונה - אתיקה בפרקטיקה העיתונאית'. הספר בוחן את ההיבטים האתיים של הפעילות העיתונאית, בניסיון לחשוף את הערכים המנחים את העיתונאים בעבודתם, ואת התנאים להתפתחותם. מדובר בערכים תרבותיים שונים, המנחים את הפרקסיס (תורת ההכרה) העיתונאי ומשפיעים על תודעת הציבור, ומצד שני משקפים את ערכי החברה וכך מקבלים את הצדקתם בתור הערכים המקצועיים של העיתונאים. בין היתר, עולים בספר לדיון ערכים כמו אובייקטיביות בדיווח, וההבחנה בין פרשנות ודעה לבין עובדה וידיעה, הנחשבים למרכזיים בפרקטיקה העיתונאית. ד"ר אלבין נענה לבקשתנו והעניק לעיתון נ.צ. לדמוקרטיה ראיון מיוחד, אותו אנו שמחים להביאו בפניכם.
על הון, שלטון ותקשורת אורן טוקטלי - 24/10/2011
התוכנית לשדר בערוץ 2 תכנית טלוויזיה בכיכובו של היועץ לעסקים ארקדי גאידמק, העלתה שוב על סדר היום הציבורי את שאלת הקשרים בין הון-פוליטיקה-ותקשורת. איל ההון פועל בכל החזיתות ומדגים לנו כיצד יכולות להסתעף פעילויותיו של איש עסקים אשר מגלה שאפתנות במישור הפוליטי. אפשר לשאול, מה רע בכך שבהונו הרב הוא משתמש כדי לרכוש אהדה ציבורית -החל בהיחלצות לעזרת תושבי שדרות בשעה שהממשלה מזניחה את חובתה, דרך עריכת מסיבות המוניות, וכלה במימון קבוצת כדורגל? איזה פסול יש בכך שאדם המבקש לשפר את תדמיתו ומעמדו, פועל גם בזירה התקשורתית עצמה, וכבר אינו רק מרואיין שהעיתונאים אוהבים לקנטר, אלא בעלים של תחנת רדיו, כוכב תשדיר פרסומת משעשעת ועתה גם מנחה בתוכנית החותרת אלי רייטינג? הפעילויות הללו חוקיות ועל חלקן אף ראוי לברך. ובכלל, אין זו המצאה ישראלית. ראו למשל את המיליארדר ברלוסקוני – איל הון אשר בין היתר שולט בתעשיית מדיה ובקבוצת כדורגל, וראש ממשלה שוב ושוב. אלא שהדברים יורדים לשורשי המשטר הדמוקרטי. סוגיות הריכוזיות והבעלות הצולבת בתחום התקשורת נדונו פעמים רבות, וספר החוקים שלנו כולל הסדרים שנועדו לטפל בהן ולהגביל את תוצאותיהן השליליות. חוק ההגבלים העסקיים נועד למנוע ריכוזיות יתר בכלל הפעילויות הכלכליות במשק, מטעמים של יעילות כלכלית ואילו בתחום התקשורת, נקבעו הוראות ספציפיות מחמירות יותר משום חשיבותה של תחרות לזרימה החופשית של מידע ושל מגוון דעות.להמשך קריאת המאמר
את פרופסור יצחק גלנור פגשתי בחדרו הקטן, במכון ון ליר, שם הוא שוקד, יחד עם חוקרים נוספים, בעריכתם של מחקרים בנושאים המעסיקים את הציבור בישראל. בכל פינה אפשרית מונחים להם עשרות ספרים וקלסרים מלאים בדפים רבים. ניכרת בו, בפרופסור גלנור, האהבה הגדולה לעבודת המחקר. ברהיטות ובהתלהבות האופינים לו, הוא משיב לשאלותיי.
- אתה יכול להצביע על התחלואים בדמוקרטיה הישראלית ?
"ראשיתה של הדמוקרטיה היה מבטיח מאוד. עם הקמתה, בשנת 1948, היא כבר נשענה על מסורת דמוקרטית למדי של התנועה הציונית. ואם מביטים ומשווים למדינות אחרות, הרי התחלנו לא רע. בשני העשורים הראשונים של המדינה אנו עדים להתפתחות מעניינת: מעבר משלטון ריכוזי מאוד של דוד בן-גוריון ומפלגה דומיננטית, כמו מפא"י, לפלורליזם הולך וגדל; נבחר ראש ממשלה, לוי אשכול, שהיה הרבה יותר פתוח ומתון מקודמו והחלו להילמד הלקחים מפרשת לבון. "נקודת המפנה שהשפיעה על חוסנה של הדמוקרטיה בישראל, כמו גם על נושאים רבים אחרים, התחוללה מיד לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967"...
- ...לא טובה.
"אכן לא לטובה: מערכת פוליטית-דמוקרטית, שאינה מסוגלת להכריע -במשך למעלה מארבעים שנה- בנושא הקריטי ביותר בחיינו (ואיני אומר לאיזה צד צריך להכריע), יוצרת ספקות לגבי המשטר הדמוקרטי. האם הוא באמת משטר טוב, אם אינו מסוגל להכריע בשאלה היסודית הזו? נכון, אפשר לטעון: המערכת הפוליטית שיקפה את הלך הרוח בקרב העם; את הפיצול שבתוכו, ולכן לא הכריעה. להמשך קריאת המאמר
חוק ההסדרים - אוסף של דילים?! ראיון החודש עם יעקב ליפשיץ, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר מראיינים: אורי גלוסקינוס וברוך מאירי - 09/09/2011
מהו "חוק ההסדרים"? "'חוק ההסדרים' מכיל סעיפים רבים, מרביתם תיקונים לחוקים קיימים בנושאים שונים, אשר לדעת הממשלה דרושים לביצוע תקציב המדינה (או בלשון החוק: "במטרה להשיג את יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית"). הוא נחקק לראשונה ב-1985, כחלק מ"תוכנית הייצוב" שיזמו ראש הממשלה דאז, שמעון פרס ושר האוצר דאז, יצחק מודעי ז"ל לבלימת האינפלציה".
מבחנו המוסרי של הנשיא התשיעי משה נגבי - 07/09/2011
מקובל לחשוב וגם לכתוב שתפקידו של נשיא המדינה הוא ייצוגי-טקסי בעיקרו וכי אין לו סמכויות של ממש. חלקה הראשון של המוסכמה הזאת נכון, אך לא חלקה האחר. בכל הנוגע להיבט הייצוגי-טקסי של התפקיד אין ספק שהנשיא התשיעי שמעון פרס הוא אכן בחירה מושלמת. כמדינאי ותיק, מוכר ומוערך בעולם כולו, כחתן פרס נובל לשלום, כאינטלקטואל המעודכן בספרות, בשירה וגם בחידושי המדע, כנואם רהוט ומחונן בכמה וכמה שפות, הוא בוודאי עתיד ליחצ"ן את ישראל טוב מכל קודמיו. להמשך קריאת המאמר
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים