שביתת המורים, דמוקרטיה וזכויות הילד משה נגבי - 01/12/2007
כמה אזרחים אנינים עיקמו את אפם כאשר מורים שובתים קמו לפתע, ושיסעו בקריאות רמות את נאומו של ראש הממשלה במרכז הישראלי לניהול, ולמעשה מנעו ממנו בצעקותיהם לשאת את דבריו, עד שסולקו בידי מאבטחיו. "זהו מפגן של חוסר תרבות וחוסר סובלנות", "זהו אקט אנטי חינוכי ואנטי דמוקרטי" – אמרו המבקרים. אפילו ראש הממשלה עצמו סנט במורים באומרו שבשיעורי האזרחות לימדו אותו, שבדמוקרטיה יש להתנצח עם היריב רק לאחר שהאזנת בנחת לדבריו, ובשום אופן לא להפריע לו להביע את דעתו. אך באורח פרדוקסאלי, דווקא הסממנים הלא-דמוקרטיים והלא-חינוכיים כביכול, במחאתם הקולנית של המורים, נשאו עימם מסר חינוכי ודמוקרטי חשוב, ולא רק לתלמידיהם המושבתים: כאשר אתה מנסה לשלול מציבור כלשהו את זכויותיו הדמוקרטיות, אתה דוחף אותו במו ידיך לדרכי מאבק ומחאה חלופיות, לא ראויות ולא רצויות, לא לשלטון וגם לא למתנגדיו, ובוודאי שאף לא לחברה בכללותה. כמובן ללקח הזה יש תוקף וחשיבות החורגים הרחק מעבר לתחומי מערכת החינוך ואף לתחומי הקו הירוק...
אין זה מקרי שהמורים בחרו להפר את הסדר ולנסות ולשבש את נאום ראש הממשלה, רק לאחר שהממשלה פעלה לשים קץ לשביתתם, ולכפות עליהם לוותר על תביעותיהם. וזאת לא באמצעות משא ומתן, או אפילו מיקוח קשוח, אלא במהלך כוחני חד צדדי של איום בהוצאת צווי מניעה נגד שביתתם. יש במהלך הזה משום דיכוי ורמיסה של זכותם הדמוקרטית האלמנטרית. אמנם זכות השביתה - כמוה כזכויות יסוד אחרות אצלנו (כמו חופש הביטוי והעיתונות, או הזכות לשוויון) - איננה מעוגנת במפורש בחוק יסוד, ואפילו לא בחוק רגיל, אך הן בית המשפט העליון, והן בית הדין הארצי לעבודה, הכירו בהיותה זכות יסוד, שבלעדיה אין כלל לדבר על דמוקרטיה. אכן גם זכות זו – יתר זכויות האדם- איננה מוחלטת ומותר להגבילה, אך זאת אך ורק מכוח החוק. החוק הישראלי אכן אוסר שביתה בשירותים חיוניים ביותר, למשל המשטרה וכמובן צה"ל. הוא איננו אוסר אותה במערכת החינוך. החוק גם מסייג את הזכות בכך שהוא מתנה את פתיחת השביתה בהחלטה של ארגון המייצג באורח דמוקרטי את השובתים, ובכך שתחלוף "תקופת צינון" של חמישה עשר ימים, שנועדו לבירור ולמיצוי אופציות לפשרה. שביתת המורים עונה כידוע על שני התנאים הללו. המחוקק אף הביע את הכרתו העקיפה בזכות השביתה בכך שהעניק לשובתים (אם עמדו בתנאים האמורים) חסינות מתביעות פיצויים על נזקים שגרמה שביתתם לגורם כלשהו.
כלומר יש הרבה התחסדות בהטפת המוסר למורים מצידו של ראש הממשלה. לא הם, אלא ממשלתו, מפגינה אטימות לערכים בסיסיים של דמוקרטיה ואזרחות טובה. ההתנכרות לזכות השביתה של המורים היא רק פן אחד של האטימות הזאת. ממשלת אולמרט גם מפגינה – ככל קודמותיה – זלזול בשלטון החוק, המחייב כידוע חינוך חינם לכל ילדי ישראל. כל הורה חש היטב על בשרו ובכיסו שהממשלה פשוט עושה צחוק מן החוק הזה ועוקפת אותו על ידי גביית תשלומים מתשלומים שונים. גם הילדים אינם עיוורים ואינם טיפשים, ולכן מודעים היטב למחיר היקר שמשלמים הוריהם בעבור ה"חינוך חינם". וכך הם לומדים כבר מכיתה א' ששלטון החוק איננו אלא יומרה נבובה, או בלשונם של הגשש פולי ז"ל וחבריו – "ישראבלוף", ושהחוק איננו קיים על מנת שיכבדוהו אלא על מנת שיעקפוהו. אין צורך להכביר מילים על הנזק החינוכי שב"שיעור" המאלף הזה על "שלטון ה(צ)חוק".
מתחסדת גם הטענה שבגלל שביתת המורים גברה הפשיעה האלימה בקרב בני הנוער משום שהם הרבו להסתובב ברחובות. הטענה הזאת חושפת תפישה מרווחת אך מעוותת של תפקיד מערכת החינוך וייעודה. תפקידה וייעודה אינם – כפי שסבורים, לצערנו, גם הורים רבים, להיות "שמרטפית" שתרחיק את הילדים מן הרחוב, אלא גורם שיחנכם להתנהגות נכונה בכל מקום, וגם ברחובות. את התכלית הזאת היא תוכל למלא כראוי רק אם יוקצו לה המשאבים הראויים, האנושיים והחומריים, שלמענם שבתו המורים. בהיעדרם של המשאבים הללו, עם כיתות גדושות וצפופות, ההופכות לסיר לחץ בלתי נסבל, ועם מורים שחוקים ומותשים, שתלמידיהם אינם חשים כלפיהם יראת כבוד, ואינם רואים בהם מופת לחיקוי, אלא בזים להם בגלל הסטטוס החברתי והכלכלי הירוד שלהם – השהייה במוסדות החינוך לא רק שאיננה מתכון לצמצום האלימות, אלא בתי הספר עצמם הופכים למוקדים ולחממות של אלימות קשה עד כדי סכינאות רצחנית ומעשי אונס אכזריים.
שביתת המורים ביטאה, אפוא, לא רק מאבק דמוקרטי ראוי וחיוני על זכויותיהם שלהם אלא גם על זכויות הילד בישראל לחינוך, לביטחון אישי ואפילו לחיים.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - * הכותב הוא פרשן משפטי בכיר של קול ישראל.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים