אין בעולם חוסר חוקה כמו בישראל יצחק מאיר - 01/01/2008
פרופ' מנחם בן ששון ראוי וזקוק לברכה על השתדלותו האנרגטית להציע חוקה לישראל. המדינה הקטנטונת הזו שלנו, שזהותה מעוררת מחלוקת שאינה תמה, נאלצת להסדיר את מערכות החיים על פי נורמות ומערכות משפטיות, שאינן יכולות להיות אחידות ומאחדות. דברי ימיה אינם דברי ימים של מדינה, אלא של עם ולא של העם שהיא נושאת את שמו בלבד, אלא של ישויות לאומיות אחרות, שקדמו לייסודה והיו לאזרחיה מכח נסיבות היסטוריות ולאו דווקא מבחירה. המדינה מתקיימת שישים שנה על פי מערכות חוקים שאין להם מטריה קונסטיטוציונית. לא מפני שהיא סבורה, שהיעדר חוקה הוא הטוב שבעולמות מלכתחילה. להיפך. היא יודעת שכל אחד מצמתי חייה הוא צומת לא מרומזר, בו אוכלוסיות "נכנסות זו בזו" וזכויות שמתקיימות מתנגשות אלה באלה, או מוצאות עצמן מסונדלות על אם הדרך ונשללות או הלכה או מעשה. היא קולקטיב שחי בחוסר הסכמה פנימי, שאינה חזקה דיה כדי לפוררה, אבל בוטה. על כן היא פוגענית וזורעת יבליות של דליגיטימאציה הדדית, שנעשות מדי יום חסינות יותר, ואין מי שישרש אותן. דת, שפה, גבולות, זיקה לאומית, היסטוריה חזון והצבת תמרורי דרך למחר, כל אלה ויותר בהרבה מאלה, גדלים בסבך שכל המנסה להתירו קוצים וחוחים משחיזים עצמם להינעץ בבשרו, ועדיין חוקה אין. גם לבריטניה הגדולה אין. גם ניו זילנד מתקיימת בלעדיה. ואנחנו. מתוך כמאתיים חמישים מדינות העולם, שלכולן מעין מיני חוקות, אנחנו נמנים עם השלוש שאין להן. לא שהאין שלנו דומה לאין הבריטי או הניוזילנדי. שלנו ייחודי לעילא. אין בעולם אין כשלנו. לא הצלחנו עד הנה להשלים את החסר הזה: יהודים אינם מסכימים עם יהודים, ערבים אינם מסכימים עם אחיהם, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר, יהודים שאינם יכולים להגיע להסכמה ביניהם משלימים זה עם זה כדי לשים ביטול הסכמה עם כלל הערבים, שהסכימו זה עם זה כדי לשלול הסכמה עם כלל היהודים... משבח אני את בן ששון, על שאינו נואש אף על פי שהחכמים המנוסים נדים לו -מי בסתר ומי בגלוי - ואומרים לו ירעה עד שישוב לאקדמיה ועדיין החוקה מחכה לתמימים נוספים באחו. החתירה העיקשת לגבש הסכמה אינה פתטית. גם אם לא תניב את החוקה המיוחלת היא מניבה תועלות משמעותיות. היא מעמתת אותנו עם טיבה של חוסר ההסכמה ויוצרת סיכוי לברר אותה בירור מושכל מוגן מנגעים של סטראוטיפים אוויליים.
הטיוטא ככל שמתחדדת הבנת מהותם של הקשיים מתקרב הסיכוי להתגבר עליהם. חלק נכבד מן הקונסטיטוציות הנהוגות בעולם הן מסמכים שלמים. אך יש לא מעט שהן קובץ של מסמכים. גם בישראל מסתמנת מציאות דומה: החתירה לגיבוש הסכמה יוצרת בינתיים פרקים קטנים ומוסכמים, שניתן לאמצם עוד טרם יתגבש מסמך אחד. בטיוטא שנתפרסמה לראשונה ב-1.10.07 ב"הארץ" כתוב ששם המדינה הוא מדינת ישראל. פשוט ומובן לכאורה. אך מה משמעו של השם אם לא, שהמדינה הזאת היא מדינת עם ישראל, סומך ונסמך שהיו לחטיבה אחת. יש איפוא בשם הזה, שהכול מסכימים עליו, במלואו או בקיצורו "ישראל", הגדרת המהות של המדינה כמדינת עם. חוק השבות נגזר ממהות זאת. כל מדינה היא מדינת כל אזרחיה מכל בחינה אדמיניסטרטיבית ומשפטית, אך אין לבד ממדינת ישראל מדינה שהרו אותה וילדו אותה כמדינת עם. "כל אזרחיה" היה, איפוא, לא להיגד עובדתי מובן מאליו, אלא להיגד שהיקנו לו מימד של התרסה. טיוטא מגדירה את הדגל: הוא לבן, פסי תכלת סמוך לשוליו ומגן דוד תכול במרכזו. הוא מונף ומוסכם בארץ ובעולם כולו. היא קובעת כי סמל המדינה היא מנורת שבעת הקנים עלי זית בצידה, והמילה ישראל למרגלותיה (ספק אם הביטוי מוצלח, אך איננו עוסקים בלשון). גם לכך יש הסכמה אצלנו ובמדינות העולם כולן. עובדת חיים מקובלת היא באה גם היא לכלל ביטוי בטיוטא: שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה במדינת ישראל. למי שאינם יהודים תישמר (למה לא 'שמורה' שאינו חשוד בשום פטרוניות מיותרת) הזכות לימי מנוחה בשבת (?) ובחגיהם. ראוי היה לבחון את הדרך ואת האופן בהם יגובשו ההסכמות החשובות והמהותיות האלה לכלל מסמך קטן, ויאומצו על ידי הכנסת אימוץ קונסטיטוציוני. החלק בדרך אל השלם אינו בהכרח בריחה והתעלמות מן השלם. אם אפשר לעגן שם, דגל, סמל ושבת, בתוך הקונסטיטוציה. למה לחכות? אם יאומץ חלק מוסכם על דעת העם ועל דעת העולם, על ידי הרוב בכנסת, אי אפשר יהיה עוד להתנגד לחוקה התנגדות עקרונית. העיקרון ינצח. בנסיבות מקומותינו זה אינו ניצחון זניח.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - *הכותב היה שגריר במספר ארצות ופקיד בכיר במשרדי ממשלה.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים