החוק הישראלי בנושא ועדות חקירה התקבל בכנסת בשנת 1968. גם קודם לכן הייתה יכולה הממשלה להקים ועדת חקירה, על פי חוק מנדטורי משנת 1921, אך על פי אותו חוק הממשלה עצמה הייתה בוחרת את חברי הוועדה. החידוש הדרמטי בחוק הישראלי התבטא בכך, כאשר החקירה היא בנושא בעל "חשיבות ציבורית וחיונית אותה שעה", סמכות הבחירה של חברי הוועדה הופקעה מהממשלה והועברה לנשיא בית המשפט העליון. החידוש הזה נבע מתוך התובנה שבנושאים "בוערים" בעלי חשיבות ציבורית וחיונית צריכה הוועדה בדרך כלל לברר גם את אחריות הממשלה, וכי הצדק איננו יכול להיראות אם הממשלה ושריה הם שממנים ובוחרים את החוקרים.
החידוש הזה בחוק היה בגדר ניצחון מוסרי מאוחר של ראש הממשלה הראשון, דויד בן-גוריון. בן-גוריון זעם כאשר ועדה שמינתה הממשלה "טיהרה" את שר הביטחון לשעבר, פינחס לבון, מן האחריות להפעלה כושלת ומופקרת של רשת סוכנים ישראלים במצרים בשנות החמישים, והטילה את כל האחריות לכישלון על צה"ל; הוא דרש שנושאים הנוגעים לאחריות שרים ייחקרו אך ורק בידי גוף שיפוטי בלתי תלוי לחלוטין בממשלה. כאשר נדחתה דרישתו זו, פרש בן-גוריון מובס וממורמר מהנהגת המדינה, ואולם כעבור שנים אומצה כאמור גישתו הערכית העקרונית בידי הכנסת.
אלא שבחוק הישראלי נותרה פירצה: הסמכות לקבוע אם נושא החקירה הוא אמנם "בעל חשיבות ציבורית חיונית", המחייבת ועדת חקירה ממלכתית שנשיא בית המשפט העליון ימנה את חבריה, נותרה בידי הממשלה. הממשלה שניהלה את מלחמת לבנון השנייה ניצלה בציניות את הפירצה הזאת, נמנעה בחוסר בושה מוחלט מקבלת החלטה שנושא הכישלונות והמחדלים במלחמה הוא "בעל חשיבות ציבורית חיונית", ובכך אפשרה לראש הממשלה אולמרט לבחור בעצמו את הוועדה שתחקור את הכישלונות. בנסיבות הללו אין לתמוה שבדו"ח ועדת וינוגרד הצדק לא נראה. ולא רק יריביו הפוליטיים של אולמרט מתקשים לראות אותו, אלא גם המשפחות השכולות ששילמו את מחיר כישלונותיו, הלוחמים שחוו כישלונות אלה על בשרם, ואף רובו הגדול של הציבור.
אין ספק שאילו פעלה הממשלה על פי כוונת החוק ורוחו, והייתה מאפשרת לנשיאת בית המשפט העליון, דורית בייניש, לבחור חברים לוועדת חקירה ממלכתית, הצדק היה גם נעשה וגם נראה. בהתחשב בכובד המשימה, קרוב לוודאי שהשופטת בייניש הייתה מציבה בראש ועדת החקירה את קודמה, השופט אהרן ברק. השופט ברק כבר שימש פעם כחבר בוועדת חקירה ממלכתית, שחקרה את אחריות גורמים ישראלים לטבח שביצעו מיליציות לבנוניות בפלשתינים בביירות במלחמת לבנון הראשונה. הוועדה, בראשות הנשיא דאז של בית המשפט העליון, יצחק כהאן, קבעה שלשר הביטחון אריאל שרון ולכמה קצינים בכירים הייתה אחריות עקיפה אך כבדה לטבח. ואולם בניגוד לוועדת וינוגרד, היא לא הסתפקה בקביעה ערטילאית של אחריותם אלא המליצה על הדחתם. יתרה מזאת: היא קבעה שוועדת חקירה תמעל בחובתה אם לא תמליץ להדיח מתפקידו כל מי שנכשל בו, הן בדרג המקצועי והן בדרג הפוליטי.
וכך הסבירו אז השופטים כהאן וברק: "היעדר כל חוק חרות בעניינים שונים איננו פוטר את האדם מלתת את הדין מבחינה ציבורית על מעשים או מחדלים המצביעים על חוסר יעילות מצידו, על היעדר תשומת לב ראויה לתפקידיו, ועל מעשים שנעשו בפזיזות וברשלנות, בחוסר תבונה ומתוך אי ראיית הנולד. בעניין האחריות האישית לא נבדיל בין הדרג המדיני הדרג האחר. שום ועדת חקירה לא תמלא את תפקידה כראוי אם לא תערוך ביקורת במסגרת סמכויותיה כלפי כל אדם שמעשיו או מחדליו נבחנים, יהא תפקידו ומעמדו הציבורי אשר יהא".
לא כך כידוע נהגה ועדת וינוגרד. היא מעלה בחובתה ולמרות מצאה "כשלים" ו"ליקויים חמורים" רבים בתפקוד ראש הממשלה עצמו (בדו"ח החלקי), ובתפקוד "הדרג המדיני" (בדו"ח הסופי), היא לא המליצה שייתן על כך את הדין הציבורי. כלומר יודח מן השררה. העובדה המשמחת כשלעצמה שהוועדה לא מצאה ביסוס להאשמות שראש הממשלה שלח חיילים לקרב מתוך שיקולים פוליטיים-ציניים היא אמנם חשובה לו ולכולנו מבחינה מוסרית, אך אין בה כדי להצדיק את היעדר ההמלצה על הדחתו. כאמור לעיל, קברניט חייב לתת את הדין הציבורי על תפקוד כושל, רשלני ופזיז, גם אם אין בו שמץ זדון או רבב מוסרי. הרי גם לגבי שר הביטחון שרון במלחמת לבנון הראשונה לא מצאה ועדת החקירה שהייתה לו חלילה כוונה זדונית או בלתי מוסרית בהפקרת הפלשתינים שנטבחו בביירות (והשבועון "טיים" שייחס לו כוונה כזאת אף נדרש להתנצל ולפצותו על כך). זה, כאמור, לא מנע המלצה על הדחתו.
סיפור כישלונה של ועדת וינוגרד הוא אפוא כרוניקה של אימפוטנטיות ידועה מראש -מרגע לידתה, וליתר דיוק, מאותו רגע קריטי שבו הצליח אולמרט לשכנע את הממשלה לאפשר לו לקבוע בעצמו מי יהיו (ובעיקר מי לא יהיו) חוקריו. הבעיה היא שאת מחיר האימפוטנטיות של הוועדה ישלמו לא רק יריביו הפוליטיים המייחלים לנפילתו, אלא הציבור כולו. אין מדובר במחיר נורמטיבי בלבד, אלא במחיר של דם. זהו אבסורד שההורים השכולים נותרו כמעט לבדם במה שנותר מהקמפיין להדיח את ראש הממשלה. הם הרי כבר שילמו את המחיר הנורא של רשלנותו, וגם הדחתו לא תשיב להם את אשר איבדו. מי שאמורים להוביל את הקמפיין הזה הם דווקא הורי החיילים (והאזרחים), העלולים חלילה לשלם את מחיר אותה רשלנות בעתיד. באמונם ובאימון כולנו בגדה ועדת וינוגרד, כאשר אפשרה להמשיך ולהפקיד (ובעצם להפקיר) את חיינו ואת חיי בנינו, ואת גורל המדינה בכלל, בידיים רשלניות וכושלות.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים