|
|
לילדים אין מדים
יצחק מאיר - 01/04/2008
אדם יושב בביתו, יום יומיים, שבוע, חודש. מוחו מלא באיך יבוא ובמתי יבוא, במי יראה אותו כשיבוא ומעיניו של מי יחמוק, ברגע בו יעמוד מול ילדים וישלוף ויירה ויתיז את דמם על קירות ורצפות, בצפירות נואשות שתמיד נשמעות אחרי שאין את מי להושיע. הוא מטורף.
אדם הולך ימים ארוכים ברחובות, קונה עיתון בקיוסק, עוצר לשתות או לקנות כריך וראשו משוטט בלי עצור בסימטא בו רצים ילדים אחרי כדור, בגן תינוקות, בבית ספר, בתוך היכל ישיבה, בשביל של קמפוס הומה נעורים ומקים את בימת הרציחה בראשו, ומשפר ומתקן ומצמצם אפשרות של איזו מעידה לא צפויה ובלתי מתוכננת והוא רואה עצמו במרכז הזירה לופת את הכלי ומכוון את קנו וסוחט את ההדק ויורה וזורה מוות בלי עכבות. הוא יצא מדעתו.
רק משוגע יכול לעמוד בתהליך הבשלת מזימת רציחה בולמוסית של ילדים בלי להשתגע.
לטרור הנפשע יש רציונל. הוא בוחר קורבנות בלי אבחנה כדי שכל אדם בעולם יפחד שגם הוא יימנה עם המומתים. האיש הזה שאני מדבר בו בוחר קורבנות עם אבחנה. ילדים. אפילו בתוך הטרור הארור הוא טרוריסט פתולוגי. יימצא כמובן תמיד מי שסביר תחת כותרות צרחניות כי הרוצח הונע בשנאה, בזעם, בתסכול, בחולשה שאינה יודעת לפרוק את מטען חדלונה אלא בנקמה. מידה של הבנה במצבי הסתתרות שונים תתגנב מדעת, או שלא מדעת, להסבר מניעיו של הרוצח. הנטייה לשמור אותו בתוך גבולות השפיות המרושעת תיזון גם מן הרצון לבוא איתו חשבון כמי שאחריותו הישירה למעשיו אינה מסוכלת על ידי טירופו. גם שפיות ממין זה היא טירוף. גם מי שיודע להבדיל ביו טוב ובין רע אך אינו יודע להבדיל בין רציחה שטנית לבין רציחה של ילדים שאפילו השטן היה נרתע מלהתירה, הוא חולה רוח. גם אם הוא יכול לעמוד בדין, וצריך שיעמוד לדין, ומחויב שייתן את הדין, הוא חולה רוח בראש כל הדברים וחולה רוח בסופם.
רצח ילדים כי על כן הם ילדים הוא מעבר לכל סימטריה של אימה. הוא מחוץ לכל גדר. הוא מנודה ממעגל הדמים של תוקפנות טרוריסטית ותגמול מדביר טרור וטרור מועצם תגמול וכהנה עד זרה איומה. הוא מחוץ להתנצחויות שותתות הדם על צדק מתגונן או על צדק רמוס, על צדק ממומש שקוראים עליו תיגר או על צדק מעוכב שתובעים את עלבונו. הוא לא חלק ממלחמה שאומרים עליה כי יש לה שני צדדים. רצח ילדים כי על כן הם ילדים מחויבים לומר עליו כי הוא מחוץ לתחום כל הצדדים האפשריים. אסור להבין אותו. אסור לראות בו משהו שהוא חלק מפסיפס. אסור לנקום אותו, אי אפשר ואסור.
אולם אסור באותה מידה שלא להיפרע מן השפויים הרציונליים, שיצרו את האקלים בו יכולים המטורפים לטעון כי הם משוגעים בשירות הרעיון או האידיאל או האמונה, כי הם חלק אינטגרלי של מאבק על זכות ההגדרה העצמית של לאום אח כל כיוצא בזה. השיטיון מוצא את מסלול התפרעותו על פי התוואי שסוללים לו בעלי השליטה הקרה המחושובת והמבוקרת של אדריכלי הטרור הפועלים מחיק ההזדהות המבינה למרי רוחם. הם אחראים לטירוף. הם מנצלים אותו, משתמשים בו, מאיירים בו את עומק עלבונם ומגייסים אותו כעדות לביטחונם כי שריון האויב דק משחושבים, פגיע משמניחים, פרוץ כבר עכשיו ומשול כקליפה שהתפוררה לעתיד לבוא. הם משלחים אספסוף קרועי רסן לרחובות לחגוג את רצח הילדים כניצחון אבירי הקרב על אדירי אויביהם, ואת המצלמות לרוץ אחריהם כדי להביא לכל עיתון ולכל מרקע בעולם את תנועות ה 'וי' הוולגריות והמגונות, הששות על השירות הלגיטימי המופלא שעשה הטבח המטורף בילדים בדרך לניצחון האולטימטיבי.
אנחנו צריכים להיפרע מן השפויים הרציונליים האלה, והעולם צריך להיפרע מהם, ותעשיית תקשורת ההמונים צריכה להיפרע מהם. אלה הרי יודעים כי לילדים אין מדים. כי ילדים הם ילדי כל האנושות כולה. כי ילדים שנטבחים כאן הם ילדים שנטבחים בכל מקום. כי ילדים הם מלאכיו של אלוהים באשר הם, ומי שיורה בהם נועץ את קן רובהו הרותח והעשן בשמי שמיו של יוצר האדם באשר הוא אדם. רק מטורפים מהינים לעשות כן, ומטורפים של כאן הם מטורפי תבל ומלואה. מאוד מאוד היא צריכה להישמר לנפשה.
 לדף קודם / לראש הדף
|
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים