תשובה יהודית הולמת הרב פרופ' נפתלי רוטנברג - 01/04/2008
הכאב שחשה משפחתו וסביבתו של כל אדם שנרצח עמוק ומזעזע. רצח נערים במוסד חינוכי מחריד ביותר. אולם מעשה רצח המתרחש בין כתליו של בית המדרש, הישיבה, מעצים את הכאב והזעזוע מעבר למשפחות שאבדו את יקיריהם ומעבר לסביבה הקרובה של הנרצחים. רצח כזה מתקשר מייד אל תמונה שנתקבעה בתודעתנו כיהודים למודי אלפי שנים של רדיפות: הגויים הרוצחים הורגים בנו בעמדנו בתפילה בבית הכנסת ובשבתנו ללמוד גמרא בבית המדרש. בתמונה עתיקה-חדשה זו ברור מאוד מה מייצג כל צד: אנו מיוצגים על ידי התפילה והלימוד, הם מיוצגים על ידי החרב, הרובה ומעשה האלימות. אנו יושבים באוהלי שם ועוסקים בתורה מתוך עוצמה מוסרית, ביקורת עצמית ורצון לתיקון עולם. הם עוסקים ב"מלאכתו של עשיו" ובדם ואש מביאים חורבן על עצמם ועלינו. אלא שבעודנו צוללים לעמקי תודעתנו כדי להתבונן בזעזוע וצער בתמונה הברורה והחדה עד כאב של הרצח בבית המדרש, מטשטש שדה ראייתנו על ידי תמונות אחרות שחודרות לתוכו ומשבשות סדר עולם בן אלפי שנים. חבורה של פשיסטים יהודיים יוצאים לפרוע פרעות בשכונתו של המחבל הרוצח וכמה שעות מאוחר יותר אנו שומעים משמו של אחד מראשי עולם התורה החרדי שאסור להעסיק ערבים כעובדים בישיבות. שתי התגובות היהודיות הללו לכאורה לא קשורים זה לזה כלל: חבורת הכהניסטים החדשים רחוקה מרחק עצום מעולם התורה הליטאי ומי שהודיע לתקשורת על עמדתו של הרב קנייבסקי לא היה מודע כלל שהדברים יתקשרו ביניהם על דפי העיתונות ואחר-כך בתודעה הציבורית. התגובות הללו נתפסות בעיני הציבור הרחב "כתגובות היהדות הדתית לרצח", הן בעיני המגנים או המזדהים אתם. כיצד מגיבים "יהודים דתיים" לרצח בישיבה? "הם" נוטלים את החוק לידיים ומבצעים מעשי התעללות אלימים בשכונתו של הרוצח, או שהם מטילים אשמה קולקטיבית על כל הערבים וקוראים לפיטוריהם ולפגיעה בפרנסתם.
יכולנו להיות עדים לתשובה יהודית הולמת מסוג אחר הנשענת על נאמנות לעמדות התורה וההלכה הכתובות במפורש בספרים, שדפיהם נקרעו בכדורי המחבל הרוצח. יכולנו לשמוע שלנו, חובשי בית המדרש, יש עמדה מוסרית איתנה שבראש והראשונה מבודדת את הרוצחים האלימים משאר בני-אדם באשר הם. שאנו מבחינים הבחנה ברורה בין רובם המוחלט של האזרחים הערבים בישראל לבין רוצחים ואנשים אלימים מקרבם. לנו כיהודים יש שפה אחרת שאיננה שפת הכוח. לשון אחרת שאיננה נשענת על אלימות.
ההלכה קבעה את זכותם של מיעוטים לחיות בתוכנו בשלום ובבטחה, לקבוע את מגוריהם לפי צורכיהם ובחירתם מבלי שיהוו סיכון בטחוני ומבלי שאנו נפלה אותם או נפגע בהם במעשים או בעלבון מילולי. כמו בעת שיבת ציון המודרנית כך גם בשיבה הראשונה ממצרים היה ברור שהממלכה היהודית שתקום תכלול בתוכה בהכרח מיעוט לא יהודי. ההלכה קובעת עקרון-יסוד באשר למגוריהם של מיעוטים בארץ ישראל: "אין מושיבין אותו בספר, ולא בנוה רע, אלא בנוה יפה, באמצע ארץ ישראל, במקום שאומנותו יוצאה, שנאמר (דברים כג, יז): עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו לא תוננו." (מסכת גרים ג, ד וכן בספרי תצא). ההלכה קבעה קשר תלותי בין זכות המגורים לזכות הפרנסה ועמדה על זכותם של בני המיעוטים לשפר את מגוריהם ולעבור לשכונה טובה יותר לפי רצונם. מקביעה עקרונית זו התפתחה שאלת מעמדו של המיעוט הלא-יהודי במדינה יהודית כנושא רחב ומסועף בהלכה שהשלכותיו נוגעות לתחום הקיום, הביטחון, הפרנסה, זכויות עובדים, המגורים, הרווחה, המסחר, החקלאות והתעשייה וגם יחסי התרבות ויחסי השכנות בין יהודים ללא-יהודים. התורה קבעה שיש מצווה להחיות, כלומר לדאוג לפרנסתם הבסיסית ורווחתם של יהודים ושאינם-יהודים המתגוררים בארץ ישראל והקפידה מאוד שלא יקופחו מעמדו וזכויותיו של המיעוט. כל הזכויות הסוציאליות, איסורי הונאה ואיסור הלנת-שכר חלים על יהודים ולא יהודים כאחד. המקורות ההלכתיים הרבים מלמדים שהתורה רואה עצמה אפוטרופסית למיעוט ודאגה להגדיר את זכויותיו בקפידה ולהדגישם, שכן ללא הגדר ההלכתי שיגן עליו נטיית הרוב היא לקפח את המיעוט. לפי דברי המפרשים נובעת עמדת ההלכה מכמה סיבות: א. אבן הבוחן לקיומה המוסרי של חברת הרוב היהודית הוא ביחסה למיעוטים בתוכה ובמילים "עכשוויות": אם רצוננו בקיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי עלינו להקפיד הקפדה יתירה על מעמדו וזכויותיו של המיעוט הלא יהודי בתוכנו. ב. אנו כיהודים התנסינו בחיי-מיעוט ועלינו לגלות הבנה לכאב המיעוט כדברי ספר החינוך (המאה ה13): "והזכיר לנו שכבר נכווינו בצער הגדול ההוא שיש לכל איש הרואה עצמו בתוך אנשים זרים… ובזכרנו גודל דאגת הלב שיש בדבר".
הציפייה הרווחת שיהודים "דתיים" או "חרדיים" יתנהגו לפי אמות מידה יהודיות, שיגלו נאמנות לעקרונות מוסר המעוגנות במצוות התורה מקבלת ביטוי פומבי חדש בכל פעם שאנו עדים למעשי אלימות שחיתות, או עיוות שאנשים "דתיים" מעורבים בהם. כך גם לשתי התגובות היהודיות שהזכרנו משותפת עמדה שאיננה רואה בתורה מקור להתנהגות מוסרית מחייבת הן כלפי עצמנו והן כלפי זולתנו. הם אינם מאמינים בחובתנו להציג אלטרנטיבה ברורה למחבלים ולרוצחים ולומר להם: רצחתם חפים מפשע העוסקים בתורה, חיללתם מקום קדוש, אבל לא תצליחו לקחת מאתנו את ערכינו וייחודנו. אתם תצעקו "מוות ליהודים" ותרצחו. אנחנו לא נגיב ב"מוות לערבים", אלא ב"עמך ישב" וב"לא תוננו". אתם מבקשים לגרום לנו להטיל אשמה קולקטיבית, שנרדוף ונפלה את כל האזרחים הערבים בגללכם. אנו, שהיינו קורבנות לאשמה כזו נפעל גם בעיצומו של המאבק שאתם מנהלים נגדנו, למען קידומה ורווחתה של האוכלוסייה הערבית החיה אתנו ובקרבנו בשלום.
-------------------------------------------------------------------------------------- הרב פרופ' נפתלי רוטנברג הוא עמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים ורבה של הר אדר.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים