חולשת השידור הציבורי בישראל ד"ר מיכל טמיר - 01/04/2008
כידוע, רשות השידור הגיעה למצב של קריסה בשל הסכמי עבודה בעייתיים, פער הולך וגדל בין הכנסות והוצאות וגירעון של כ-90 מליון ש"ח בשנה, טכנולוגיה רעועה ונתח צפייה בשפל. מתוך 100% מהציבור המחויב בתשלום האגרה פחות מ-7% צופים במשדרי ערוץ 1. זאת ועוד, למרות שחוק רשות השידור מחייב את הרשות לשדר בכל שנה לא פחות מ-180 שעות תכניות "סוגה עילית" ובכללן דרמה, ככל הידוע לי לא שודרה בשנה האחרונה אפילו דרמה מקורית חדשה אחת, ולעומת זאת בערוץ 2 שודרו כ-50 שעות דרמה. בשנים האחרונות ישבו ועדות שונות על המדוכה בניסיון להציע רפורמות. בטרם נדון ברפורמות אלה, נשאלת שאלה מקדמית האם ייתכן בכלל -בישראל של שנת 2008 ובעידן הרב-ערוצי- שידור ציבורי? מקור השראה יכולה לשמש כמובן ה-BBC, אשר גיבשה לעצמה חזון המנסה לשלב בין שידור ציבורי לתחרות ראויה עם גופי המדיה המסחריים. אך האם מודל זה אפשרי בארץ? השידור המסחרי בישראל הפך להיות סמי-ציבורי בשל המחויבויות הכבדות המוטלות על הערוצים המסחריים מכוח חוק הרשות השנייה, כללי הרשות והזיכיונות. התוצאה היא שקיימים תכנים ציבוריים אטרקטיביים בערוצים המסחריים. הנתון שממחיש זאת יותר מכל הוא, שהתוספת לחוק רשות השידור הקובעת מכסות לשידורים מסוימים הועתקה מחוק הרשות השנייה. שכן, נוצר מצב אבסורדי שבו הערוצים המסחריים היו מחויבים לתכנים שרשות השידור לא הייתה מחויבת בהם. האם יש לקבל כמובן מאליו את חולשת השידור הציבורי בארץ? בדיוק בשל חולשה זו קיבל השידור המסחרי תפקיד נוסף של "מדורת השבט", אך אולי צריך להחזיר תפקיד זה אל השידור הציבורי, ולעמוד על המודל האנגלי שלפיו הרשות הציבורית מספקת את רוב הדגשים הציבוריים. ערוץ ציבורי אמור להיות משולל שיקולי רייטינג ומשוחרר מהאילוצים המוכתבים על-ידי בעלי הון. בין היתר, הוא זה שצריך להתעסק בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. אין ספק שלצורך רפורמה יש צורך בתיקוני חקיקה, אשר ישחררו את הרשות מלחצים פוליטיים ויקבעו סמכויות וכפיפויות כדי לאפשר לרשות לעמוד ביעדי ההכנסה למימון פעולותיה. אלא שעיון בהצעת חוק רשות השידור (תיקון מס' 18), תשס"ח-2008, מעורר תהיות באשר ליכולת של התיקונים המוצעים להגשים את היעדים הללו. בחרתי להתמקד בשלושה נושאים עיקריים: • ראשית, נשאלת השאלה האם הליכי המינוי וההעברה מכהונה, אכן משחררים את הרשות משיקולים פוליטיים. אין ספק שהחוק המוצע אכן מביא בשורה בכל הנוגע לניתוק מהפוליטיקה. אלא שאליה וקוץ בה. נראה שמנגנוני המינוי שקבועים בהצעה הם מורכבים ומסורבלים מדי. הצעת החוק אינה מתנערת ממודל השר הממונה, וקובעת שהממשלה תקבע מי השר הממונה על רשות השידור. מדוע צריך שר ממונה? לכאורה כדי להניע את התהליך, ולבחור את השופט המיועד לפי ההצעה לעמוד בראש ועדת המינויים. הסדר זה עדיף ללא ספק על המצב היום, בו סמכות המינויים לתפקידים הבכירים היא בידי השר, ללא ועדת מינויים. אך עיון בהצעת החוק מראה שהשר אמור להיות מעורב גם בעניינים אחרים, ותפקידו אינו מתמצה בהנעת התהליך. למשל, השר יכול בהסכמת ועדת המינויים להעביר חבר מועצה מכהונה. בנוסף, את יו"ר המועצה ממנה השר בהמלצת ועדת המינויים. כלומר, בחירת יו"ר הרשות תהיה עדיין בשליטה של הממשלה. בחירת שאר חברי מועצת המנהלים תיעשה על ידי ועדת המינויים שבראשה יכהן שופט מחוזי בדימוס. ועדה זאת, למרות שתכונה ועדת מינויים, לא תסתפק בתפקיד זה, אלא תידרש גם לפקח על הפעילות של המועצה. • שנית, האם השינוי המבני אכן תורם לעצמאותם המקצועית של מוסדות רשות השידור, למשל לתיחום תפקידים ברור בין מנכ"ל הרשות ומועצת הרשות. כידוע, מאז ומעולם התקיימו מתחים בין המנכ"ל לוועד המנהל. המתחים נבעו בין היתר מהיעדר הגדרות ברורות לתפקידים. עיון בתיקון לחוק מראה שלא זו בלבד שהקונפליקט לא נפתר, אלא שיש פוטנציאל רב להמשך החיכוכים. לכאורה, המנכ"ל הוא העורך הראשי, אך ספק אילו סמכויות של עורך ראשי באמת נשארות בידיו. הוא אמנם ממנה את גורמי השידור, בהמלצת ועדת האיתור ובאישור מועצת המנהלים, שהמנכ"ל לא יהיה חבר באף אחת מהן. במצב זה מעמדו של המנכ"ל במינוי גורמי השידור יהיה רעוע. ספק אם תהיה לו יכולת של ממש לסטות מהדירוג המנומק של ועדת האיתור, ובכל מקרה המועצה תוכל להטיל וטו על המינוי. זאת ועוד, סמכות המנכ"ל לאשר את השידורים תהיה כפופה אף היא לאישור של מועצת המנהלים. דהיינו: המועצה גם מפקחת על תכני השידור וגם צריכה לאשר אותם, ותפקידה לא יתמצה באישור של מדיניות השידורים. סמכויות המנכ"ל כעורך יישארו אפוא כפופות לגורמים אחרים, ומכאן הפוטנציאל להמשך המתחים והחיכוכים המוכרים. • שלישית, האם הטיפול של החוק ב"שומרי הסף" ובראשם היועץ המשפטי – ראוי ומספק. עצם התעסקותו של החוק במשרת היועץ המשפטי של הרשות אינה ברורה מאליה. בחוק הקיים אין זכר ליועץ המשפטי וכך גם בחוק הרשות השנייה. ייתכן שעצם ההסדרה של תפקיד זה מעיד על חוסר היכולת להשתחרר מתפיסה פוליטית של הגוף הזה, ולכן נדרש שומר מקביל ליועץ המשפטי לממשלה. אך משרת היועץ המשפטי בגוף ציבורי איננה משרת אמון, שכן היועץ המשפטי הוא שומר הסף שחובתו היא לציבור. עליו לגלות עצמאות מקצועית ולא להיות כפוף להוראות ראש הרשות או נבחרים אחרים או עובדים בכירים ברשות. בנוסח המוצע, מצד אחד קיימים כללים מחמירים ביותר לגבי מינויו, קציבת כהונתו ופיטוריו של היועץ המשפטי, ומצד שני אין בסעיף פירוט לגבי תפקידו וסמכויותיו. העדר הפירוט יחליש את היועץ המשפטי, ויפגע במעמדו העצמאי וביכולתו לבצע את תפקידו ללא תלות. כך, למשל, החוק המוצע מאפשר למועצה להעביר את היועץ המשפטי מתפקידו, בין היתר בשל "חילוקי דעות מהותיים וממושכים היוצרים מצב המונע שיתוף פעולה יעיל". ממה נפשך: אם חילוקי הדעות הם בעניינים משפטיים, אזי ברור שצריך לקבל את דעתו של היועץ כי זה תפקידו. ואם הטענה היא שרמתו אינה מספקת אז הוא לא מתאים לתפקיד ואז אפשר להעבירו מתפקידו בעילה של אי התאמה מובהקת. אבל חילוקי דעות בין היועץ לאורגנים אחרים ברשות הם כמעט מצב אינהרנטי בהיות היועץ המשפטי שומר הסף, ולא ראוי לאפשר להעבירו מתפקידו בשל כך. לאור כל האמור, רבים מגדירים את התיקון המוצע לחוק כ"משדר היסטריה". דומה שלרושם זה יש בסיס.
----------------------------------------------------------------- ד"ר מיכל טמיר מומחית למשפט ציבורי. מרצה במכללת "שערי משפט" בהוד השרון.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים