התקשורת במלחמות ישראל פרופ' גבי ויימן - 01/04/2008
מבחנה הקשה ביותר של תקשורת בחברה דמוקרטית הוא בעיתות חירום ומלחמה. בעיתות כאלה מופעלים ביתר שאת מנגנוני השליטה והפיקוח על התקשורת, ובכלל זה צנזורה, תמרון עיתונאים הטמעת עיתונאים (EMBEDDING), מסירת מידע חלקי או מידע בלתי נכון (דיסאינפורמציה) ועוד. גם העיתונאים עצמם נקלעים לדילמות קשות, שבהן מתעמתות נאמנויות פרופסיונאליות עם נאמנויות פוליטיות, שליחות עיתונאית מול פטריוטיזם. למרבה הצער, ישראל מספקת זירה נוחה ותכופה לבדיקת סוגיות תקשורת בעת מלחמה, פיגועי טרור ומצבי חירום. המלחמה האחרונה, מלחמת לבנון "השנייה", כפי שהיא מכונה, יצרה סערה ציבורית חסרת תקדים. התקשורת הואשמה על-ידי חוגים נרחבים של הציבור, האקדמיה, הפוליטיקה, הצבא והתקשורת עצמה- בשורה של כישלונות ומחדלים, טעויות ומשגים. התקשורת הישראלית, עד מלחמת יום הכיפורים, התאפיינה בצייתנות ולא היה בה אתגר של ממש לצבא ולמנהיגות הפוליטית (ברזילי 1991; פרי 2001). רצונם של כתבים ועורכים לבקר את מעצבי המדיניות, במיוחד בתחומי הביטחון הלאומי ולראות בביקורת זו ייעוד, היה מועט. ולכן רוב הסיקור שניתן לנושאי צבא וביטחון היה מוגבל לרמת הדיווח, בעוד שהביקורת הייתה מועטה ושולית. • כך, למשל, מדיניות פעולות הגמול של דוד בן-גוריון זכתה בשנות ה-50 וה-60 לביקורת מעטה. גם בימי מלחמת סיני ב-1956 העדיפה התקשורת הישראלית את הקונצנזוס ואת הקו הממשלתי והעניקה תמיכה ברורה ביותר למעצבי מדיניות הביטחון ולצבא. עדות לכך היא הימנעותה של התקשורת מפרסום הסיוע הצרפתי המסיבי שניתן לישראל והתיאום ההדוק של ישראל עם ארה"ב ובריטניה. • ערב מלחמת שש הימים, בעת תקופת ההמתנה, נטלה התקשורת חלק פעיל יותר בוויכוח הציבורי על ניהול המשבר. בעיקר לאור הלחץ הציבורי-תקשורתי למנות את משה דיין לשר הביטחון לאור הססנותו של לוי אשכול. הייתה זו התקשורת אשר חשפה והדגישה את חוסר הביטחון העצמי של לוי אשכול והוליכה את הלחץ הציבורי לחיפוש מנהיג צבאי דומיננטי שיאפשר מוצא ממצב אי הוודאות המעיק. עם זאת, התקשורת המשיכה לתמוך במערכת הביטחון ובצבא במיוחד. הניצחון של מלחמת ששת הימים הביא לסגידת הציבור לצה"ל, לקצונה הבכירה ולהנהגה המדינית, וסגידה זו נתמכה וטופחה על-ידי התקשורת הישראלית. • רק בעת מלחת ההתשה (1969-1970) נחשפו מספר בקיעים ובהם בלט במיוחד פרסומו של "מכתב השמיניסטים" (אפריל 1970), שבו מחו בני נוער נגד גיוסם למלחמה. הנוכחות הישראלית בשטחים והבעיות שנוכחות זו העלתה, ובכלל זה סוגיות ההתנחלות, הרחיבו את השיח הביטחוני בתקשורת לממדים שלא היו קיימים קודם לכן. • אולם את השינוי המשמעותי ביותר הביאה מלחמת יום הכיפורים (1973). ערב המלחמה נמנעה התקשורת מחשיפת מידע על הכנות במדינות ערב למלחמה נגד ישראל וגם לא חשפה את אי המוכנות של צה"ל למתקפה מצד מדינות ערב. כשנחשפו ממדי "המחדל" החלה הביקורת עצמית, שכללה גם הכאה על חטא של התקשורת הישראלית. אך גלי הזעזוע היו עמוקים יותר: כאן, בראשונה, נוצרו בקיעים של ממש באמון התקשורת בהנהגה הצבאית והמדינית. התקשורת לא יצרה את תנועות המחאה והפגנותיהן, אבל היא העניקה להן סיקור נרחב ואוהד, תוך התמקדות בביקורת על אישים מרכזיים, ובמיוחד גולדה מאיר ומשה דיין. • התקשורת שלאחר מלחמת יום הכיפורים כבר לא הייתה כה צייתנית, מתמרת לקוויה של ההנהגה הפוליטית והצבאית. ביטוי ראשון לכך בעת חירום היה במלחמת לבנון שנפתחה ב-1982. עוד בטרם המלחמה הייתה התקשורת הישראלית ביקורתית כלפי ממשלת בגין, ובמיוחד בוויכוח הציבורי הער על הצורך בחיסול הנוכחות של סוריה ואש"ף בלבנון. עם פתיחת המתקפה הישראלית בלבנון התייצבה התקשורת בסולידריות פטריוטית מוכרת לצד ההנהגה הצבאית והמדינית. הצירוף בין התחושה כי מדובר במבצע מוגבל והצורך לדחות ביקורת, כל עוד התותחים רועמים –הביאה לשתיקת התקשורת לפחות בשלביה הראשונים של מלחמת "שלום הגליל". אך בהדרגה, עם התמשכות המלחמה, הגידול במספר הקורבנות וההסתבכות בגזרות רחבות יותר מאשר תוכנן, החלה התקשורת לקחת חלק פעיל בביקורת גלויה וחריפה על המהלכים הצבאיים ועל שר הביטחון דאז, אריאל שרון. הסיקור התקשורתי של ביקורת בצבא בין אנשי מילואים על מהלך המלחמה והיקפה, מתן במה לתנועות מחאה ופובליציסטיקה ביקורתית העניקו לתקשורת תפקיד מרכזי בניהול השיח הציבורי הפולמוסי על המלחמה. ההתקוממות הפלסטינית שהחלה ב-1987 הביאה את התקשורת לשינוי אופן הסיקור של סוגיית הכיבוש. בשנות הכיבוש הראשונות נמנע הסיקור התקשורתי מביקורת על נוכחות צה"ל בשטחים, והשלכותיה על סוגיות כמו הזהות הישראלית, הפעלת כוח צבאי נגד אוכלוסייה אזרחית וההתנחלויות כמכשול לתכוניות שלום. אולם בהרגה, ובמיוחד עם גלי המרי הפלסטיני, עסקה התקשורת יותר בנוכחות הצבאית של ישראל בשטחים, בבעייתיות של הכיבוש, בפגיעה בזכויות אזרח ועוד. על רקע זה לא קשה היה לתקשורת לבטא ולהנהיג תמיכה ציבורית בתכנית ההינתקות, שהביאה לפינוי רצועת עזה ולהסרת התנחלויות בקיץ 2005. מלחמת לבנון ב-2006 הביאה לשיא את הניגודים הפנימיים הקיימים זה מכבר, לגבי ביטחון לאומי ותקשורת וחשפה באופן כאוב, גלוי ואף מדמם, את הבעייתיות של התנהלות התקשורת בעת המלחמה.
----------------------------------------------------------------- פרופ' גבי וימן הוא פרופסור מן המניין במחלקה לתקשורת באוניברסיטת חיפה, בית ספר רוטשילד-קיסריה לתקשורת, באוניברסיטת תל-אביב, ערך מספר מחקרים בנושאי התקשורת. אחד מהם הוא על התקשורת במלחמת לבנון "השנייה". מאמרו זה של פרופ' וימן, בקיצורים הנדרשים, שנעשו על דעת העורך, נלקח מאותו מחקר.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים