מדינה יהודית-דמוקרטית בציבור ובפומבי יצחק מאיר - 24/10/2011
העברית מבחינה בין ציבורי לבין פומבי. 'תחבורה ציבורית', המשרתת כל איש ואישה בתנאי שהם משלמים בעבור ההסעה, אי אפשר לומר עליה שהיא פומבית. יש לנו 'בית חולים ציבורי', אך אין בנמצא בית חולים פומבי. ביטוי שגור בפינו הוא 'סקטור ציבורי', לעומת 'סקטור פרטי' אבל איננו מדברים על סקטור פומבי היפוכו, לו היה כזה, היה צריך להיקרא סקטור שבצנעה... הנה כי כן בתלמוד מדובר על חופה שעושים אותה בפומבי, ולפי פרשנינו, בשמחה גדולה וברוב עם, כנגד חופה שעושים אותה בצנעה (בבא בתרא דף קמ'ה). מי היה קורא לחופה מעין זאת ציבורית? רבי מרדכי יפה מהמאה השש עשרה הידוע כ"בעל הלבוש" פוסק, שאין לגלות דיני תורה לאליטות בלבד מפני "שהתורה בפומבי ניתנה לכל ישראל לקטנים ולגדולים לחכמים ולעמי הארץ" (פרוש על יורה דעה), בפומבי ולא בציבור. אין על כן לתמוה על חוק העונשין הישראלי, המבחין גם הוא על פי הלשון המקובלת עלינו בין ציבורי לבין פומבי. "מקום ציבורי הוא: דרך, בנין, מקום או אמצעי תעבורה שיש אותה שעה לציבור זכות, או רשות של גישה אליהם, בלא תנאי או בתנאי של תשלום, וכל בנין או מקום המשמש אותה שעה להתקהלות ציבורית או דתית או לבית משפט היושב בפומבי". לעומת זאת, הגדרת "פומבי" היא "מקום ציבורי, כשאדם יכול לראות את המעשה מכל מקום שהוא". בקריאה ראשונה אפשר להתרשם כאילו ציבורי ופומבי משמשים בעירבוביא, עיון מוקפד יותר אינו מותיר ספק כי מקום ציבורי, או שיש עליו בעלות של ציבור (בית כנסת), או זכות גישה ושימוש של הציבור (ספריה ציבורית), אך יש ממונים שמסדירים את הגישה אליו ואת הסדרים והנוהלים המתקיימים בו. מקום פומבי לעומת זאת הוא מקום שאינו מוגדר מכוח בעלות הציבור אלא מכוח פירהוסו הגמור, ומתוקף היות כל הנעשה בתחומו גלוי לכל. כגון: כיכר העיר ורחובה. אי אפשר על כן לבוא לשופטת בר אשר-צבן בטענה כי התפלפלה כטוב ליבה בהשקפותיה הפרטיות, בשעה שהבחינה בין חמץ המוצג בתוך חנותו של פלוני אליה רשאים כל החפצים בכך לצאת ולבוא, לבין חמץ שהוצג על הדוכן בפומבי, וכל עובר ושב רואה אותו ועובר על כורחו על איסור "בל יראה". המחוקק שכתב בחוק "פומבי", אולי מתוך רישול ואולי מתוך כוונה, מי ידע, לא נתן בידה ברירה. כתוב "פומבי", ייאסר פומבי, לא כתוב "ציבורי", לא ייאסר ציבורי. יתכן עד למאוד כי כוונת המחוקק הייתה לאסור הצגת חמץ מכל מקום, בחנות ובוודאי מחוצה לה, אולם מי שרוצה לפגוע במטרה אינו יכול להסתפק בכוונה בלבד. צריך שחץ המילה השלוחה יהיה חץ שנון ואם עשו אותו פומבי הוא לא יכול לפגוע בציבורי. על פי מיטב מחויבותה המקצועית של השופטת היא מוכרחה להניח כי מה שכתוב, הוא מה שהמחוקקים החכמים ויודעי לשון וסבר התכוונו לו.
לפיכך כותבת השופטת בפסק דינה המנומק: "לא יכולה להיות כל מחלוקת שחנות מכולת, מסעדה או פיצרייה, באות בגדרו של 'מקום ציבורי' בהיותן 'בנין', שיש אותה שעה לציבור זכות או רשות של גישה אליהם, בלא תנאי או בתנאי של תשלום". באשר לשאלה אם הם מקום פומבי היא משיבה בשלילה: "כך לפי ההגדרה הקבועה בחוק העונשין, וכך לפי המשמעות המקובלת למונח זה, גם בשפה המדוברת, גם בהגדרה המילונית ואף בהגדרה ההילכתית לרשות הרבים". מיד קמו עליה קמצים קמצים של מחוקקים, שבעצמם כתבו חוק איסור הצגת פסח בספרי החוקים, והאשימו אותה כי לא לכך נתכוונו בין כתבו "ציבורי", או כתבו כפי שאכן היה "פומבי". והיא, שומו שמים, היודעת את הדין ואת כוונת הדין, נטתה מן הכוונה וכיסתה את האג'נדה האישית שלה בעלה תאנה פילולוגי שקמל עוד טרם ייקטף. אני משוכנע כי בלשכת הגזית, ביבנה, באושא או בסורא ונהרדע ופומבדיתא, לא היו חכמים מתרשלים לכתוב "פומבי", כשהם מתכוונים ל"ציבורי". הם ואחריהם הפוסקים עד ימינו היו זהירים מאוד במילים. הם ידעו ידוע היטב כי כשם שמילה מגלה את כוונת התורה, כן יש ביכולתה להסתיר אותה, או להטיל בה ספיקות. מילים מטבע בריאתן הן נאמנות ובוגדניות כאחד. אפילו כתוב "לא תחסום שור בדישו", וכוונת התורה לאסור צער בעלי חיים, יש מי שיאחז בפרשנות המילולית הצרה של התיבות, ויציע כי יהיה מותר לדוש בשור ובלבד שייחסם לפני דישו. אפילו אין מקום לטעות כי כוונת התורה היא שכוהנים לא ישרתו בקודש שתויים, יש מי שמנסה לדייק בלשון הכתוב "בבואם אל הקודש" לטעון כי מי ששתה לשכרה בטרם יבוא להיכל כשר לעבודה. מטרידה עד מאוד התגובה של קצת מן הנציגים הפוליטיים המובהקים של הציבור הדתי. למשמע דברי הביקורת, אם לדברים שהשמיעו יאה התיבה "ביקורת", דומה כי לא טרחו לקרוא את פסק הדין, ולא ראו עצמם מחויבים למסכת הנימוקים של השופטת. בהרף עין תקשורתי אחד נעשתה הגברת בר אשר-צבן לסמל דקדנטציה המשפטית, שהביא עלינו השופט ברק בעל "הכל שפיט", לנציגת מערכת המשפט האליטיסטית שאינה משגיחה בקודשי ישראל, לשוליית שופטים שאינו יודע אפילו להסתיר את האג'נדה האנטי דתית של אדוניו, למניפת אקדח על רקתה של המדינה היהודית. ח"כ סלומיאנסקי, משקולים על פי רוב בחברי הכנסת של המפד"ל, מיהר לקבוע כי השופטת מצפצפת, לא פחות, על החוק והוא מצוטט כמי שקבע כי "אין להתפלא שמערכת המשפט מאבדת יותר ויותר מאמינותה ויושרה. חוצפה, איך שופטת מתוך התנשאות, מרשה לעצמה לצפצף על החוק ועל היושר ובפלפולי סרק לפרש חוק ההפך מכוונתו הפשוטה והברורה, ובכך להיות 'פוליטיקאית קטנה' הפועלת על פי לפי השקפות עולמה הפרטי והאנטי דתית, שהחוק הוא רק כלי משחק לעשות בו כרצונה". הגברת ליאורה מינקה, אישה נאורה, יושבת ראש "אמונה" המעורבת היטב עם הבריות והיודעת להתהלך בעולמה הרב גוני של ישראל, מצוטטת למרבה הפלא כמי שהצהירה הדברים הבאים: "פעם אחר פעם משתמשים שופטים במעמדם, כדי לבחון את כושרם ואת יכולתם לחיות בעת ובעונה אחת בעולמות שונים, גם לפסוח על סעיפיהם וגם להשפיע בהם. הבעיה היא שאלה תמיד אותם סעיפים, ושהעדפותיהם לעולם אינן מפתיעות. בבחירה בין קודש לחול ובין דת לדין, אין קושי לשער מראש את עמדתם, התומכת, ללא שום הסמכה או הרשאה, בביצוע רפורמות בדת ישראל, במקום לסייע ביצירת תשתית תרבותית מאחדת התואמת את רוחה של המדינה כמדינה יהודית". אני קורא ומסרב להאמין למה שהאותיות האלה מפריחות. איני מלין על איש ציבור, נבחר העם, חבר פרלמנט במדינה דמוקרטית המאשים שופטת שהוא מדביק לה תואר "פוליטיקאית קטנה" בחוצפה! אני שואל עצמי: בעיני איזה ציבור הוא מבקש למצוא חן ושכל טוב? אינני מבין מכל וכל את תלונתה של הגברת ליאורה מינקה באשר להסמכה, או להרשאה, של שופטת. מי צריך להרשות לה? אם הכנסת, הכנסת אמרה את דברה כשכתבה "פומבי", או שמא חבר הכנסת סלומיאנסקי לבדו צריך להסמיך אותה על פי הבנתו הוא את הפירוש הנכתב בחוק? מדוע נוקטת הגברת מינקה בלשון שכולה דימוי של מלחמה בין דת לדין כאילו החזית מתוחה והמשפט החילוני מוצב בה מול התורה. האומנם? האם זה המצב לאשורו? האם המלחמה היא על טריטוריות שבהשקפת עולם, על כיבוש שטחים אידיאולוגי ויהי מה? התוכל הגברת מינקה להגן על האמירה כאילו הפסיקה של הגברת בר-אשר צבן היא מבחינת רפורמה דתית? ספק גדול אם נקיים על ידי ההעמדה הזאת את היהודי שבצמד: "יהודית דמוקרטית". אך אין כל ספק כי אנו מקעקעים בכך את הדמוקרטיה. איני מצטט את המהלומות המתלהמות של נציגי הציבור החרדי שאינם חשודים עלי כמחמירים בהליכות דמוקרטיה. אני מצטט שניים מטובי נציגיו של הצבור הדתי הלאומי. על מה הם מדמים לנפשם להיאבק? האם אמנם הם סבורים באמת ובתמים כי השופטת הקריבה את היהודי על מזבח הדמוקרטי והנה עתה, במלחמה כמו במלחמה, הם יוצאים להקריב את הדמוקרטי על מזבח היהודי? האם זה הנרטיב החדש של מה שקרוי הציונות הדתית?
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים