התקשורת מחקה מעינינו את המציאות דוד ויצטום - 24/10/2011
מלחמת לבנון השנייה מצאה את התקשורת הישראלית על פרשת דרכים - בין זיקתה המסורתית לדגל הממסד בעת חירום, לבין מיקומה החדש והמדושן - בתעשיית הבידור והתרבות התל-אביבית, ובסקטור הפרטי. ושוב הסתבר, במהלך המלחמה, שפטריוטיזם הוא פופולארי ומשתלם – בתנאי אחד: כל עוד צה"ל "מנצח" והמנהיגים מצטיירים כנחושים ושקולים. כלומר, כל עוד מובטח לתקשורת "הפי-אנד". כך אירע בעת ההינתקות בגוש קטיף, כשניצחו ה"נחישות והרגישות", וכך הפכו שידורי הפיגועים משנות האינתיפאדה ל"סיפור הרואי לאומי", הסולידאריות החברתית שלנו, הקהילות שנפגעו והתאחדו עם החברה הישראלית: רוסים, חרדים, פועלים זרים, תושבי הפריפריה וידועני תל-אביב. והנה הפתעה: מול התקשורת המיומנת שהתגייסה למלחמה, התגלה הממסד המדיני והצבאי כחלש, מהסס, שנתפס בלתי מוכן למלחמה. ובמהרה החלה התפנית: מהתגייסות להסתייגות, מהתלהבות לציניות, מתמיכה לביקורת נוקבת. וזאת, כמובן, באמצעות במות התקשורת ומצד התקשורת, על כתביה, פרשניה ומראייניה. תחילה, צצו בעיות הסיוע לעורף, עלו מחאות הימין על שראש הממשלה אולמרט קשר בין המלחמה להתכנסות, הובעו תמיהות באשר לפעולה הקרקעית בלבנון. הגל הביקורתי גאה כשהגיעו טענות המילואימניקים על חוסר בציוד, בפיקוד מקצועני ובתכלית, ומולם בקעו קולות היגון מההלוויות שנערכו ברחבי הארץ מדי יום. במיוחד, כך הסתבר, במושבים, בהתנחלויות, בצפון ובדרום; הרבה פחות באותה תל-אביב של התקשורת מעתות השלום, שהצטיירה מעתה כבירת המשתמטים משירות צבאי. והמפץ הגדול החל כאשר נכנס סגן הרמטכ"ל לנעלי מפקד הלוחמה בצפון, כשתכפו ההיסוסים ונמשכו ללא הרף נפילות הטילים, והשיא: חשיפת תיק המניות של הרמטכ"ל חלוץ. מאז, חגגה התקשורת את ההפגנות, החקירות וועדות הבדיקה.
אין ספק: התקשורת היא שניצחה במלחמה. מרגע פריצתה, פצחה בשידור ארוך, מקומי וגלובלי כאחת, ומול חולשת הממסד, לא ידעה רחם: ערוצי הטלוויזיה נערכו מיד בנוסח CNN, והתחרו על תמונות אפקטיביות מכל החזיתות -הצבאית, המדינית, הבינלאומית. האולפנים המצוחצחים הפכו שדה קרב לפרשנים, למומחים וליועצים. בה בעת, הפך גם "העורף", הצפון, לחזית תקשורתית מרכזית. שכן, בקריית שמונה או במעלות, נמצא השדר "ממש" בחזית -במקום פגיעת הטילים. לעתים היו הכתבים תושבי המקום, ברי סמכא באשר למתרחש לידם, שהשתוקקו, כמובן, להפוך את סיפורם לדראמה העיקרית. מאידך שמשו הכתבים כמעין "סוכנים" להחזרת הסדר הציבורי -כמו בעתות הפיגועים: הם האיצו בציבור לרדת למקלטים, דיווחו בהרחבה על המצוקות והזילו דמעה עם הסובלים, גילו עוינות לאלה שנמלטו, ל"פחדנים" ולמשתמטים. בשלב הראשון למלחמה, עדיין הוצג ה"עורף" בצפון כ"חזית", בדומה ללונדון בלילות "מלחמת הבליץ" הנאצית, פינוי קריית שמונה נתפס כ"תבוסתנות", ונדמה היה שאין זה ראוי, בשעה שחיילינו עדיין לוחמים, לעסוק בנושאים קטנוניים כנוחות במקלט או פיצויים. אך במהרה, נסחפו כולם בגל הביקורת ותפקדו כמובילים מטעם עצמם של תנועת מחאה נגד אזלת היד הממשלתית בטיפול בעורף.
זאת ועוד: ליישובי הצפון נשלחו נשים רבות, כתבות ומגישות רהוטות ודעתניות; שם לא היה צורך ב"התמחות טכנית", בפרשנים ומומחים צבאיים הנחשבים (לא רק בישראל) כמונופול גברי. הפעם, נדרשה יכולת אנושית: להעניק קול לאנשים סביב, להזדהות, לפקוח עין, לחוש ולנסח. ואכן: בזכות הנשים הפך העורף ל"סיפור המלחמה" האמיתי: בעוד שמשדות הקרב הגיעו קטעי מידע מצונזרים בחסות צה"ל והחיזבאללה, סיפק העורף שלל דראמות וסיפורים, כמעט ללא התערבות שלטונית, ואף נופך פוליטי -כסיפור ערביי הצפון, שסירבו להזדהות "איתנו" למרות הטילים והחללים, ובמיוחד השבר בדו-קיום בחיפה, ומנגד, סיפורי ה"בועה" התל-אביבית, והבורסה שלה, שהתעלמה מהמלחמה. תל-אביב הפכה מיקירת התקשורת הישראלית למעין אויב מבית.
למעשה, יותר מאשר הציגה התקשורת את המלחמה בשידוריה האינסופיים, מחקה מעינינו את המציאות וייצרה אירוע-על תקשורתי: נסראללה כיכב בכל הערוצים, אך התחמק מעין המודיעין הישראלי. דוברי חיל האוויר הציגו בתדריכים בשידור ישיר צילומי פגיעות כוונות, אך מעשה שטן, מאות טילים התעקשו לנחות על ערינו. מול המרקע, ימים ולילות, ניצבו השדרים הצבאיים ומאחוריהם גדרות גבול וטנקים. אך רק לקראת סיום המלחמה זכינו לכמה בדלי סיפורי קרבות מצולמים. וכמובן, אנחנו צפינו בהרחבה במתרחש בעורף שלנו, בעוד העולם מביט בהרג וההרס בלבנון. לפי הדיווחים שלנו אפשר היה להסיק שצפון ישראל חרב כולו מן הטילים והשריפות – טעות, כך הסתבר במהרה. אפילו מחאת המילואימניקים, שזכתה בתחילתה לסיוע תומך בתקשורת, התגלתה במהרה כפרודיה בהשוואה לתנועת ההמונים שבעקבות מלחמת יום כיפור. ה"מנהיגות החלולה", ביטוי שהכניס דוד גרוסמן ששכל את בנו אל המילון הישראלי, ממשיכה למשול ואף לטעון שלא נכשלה כלל. ואמנם, חייבים להודות שהשקט הנמשך בגבול הצפון והצלחתו היחסית של יוניפי"ל רומזים שהתמונה מורכבת בהרבה מזו שהציגה התקשורת.
התקשורת, אם כן, תפקדה כבמה הראשית של המלחמה, וכבמה לביקורת אודותיה אחר כך. נכון, היא לא הפילה את הממשלה, והמחאה שנישאה על במותיה נמוגה למרות המומנטום הציבורי. ועם זאת, התגלתה כגוף רב כוח ואולי אף מסוכן לדמוקרטיה בדמותה העתידית. טכנולוגיות חדשות ורבות עוצמה הולכות וכובשות את התקשורת המסורתית: סלולאריים מצלמים, אינטרנט, טוקבקים המוניים ובלוגים, רדיו מקומי וארצי, שידורי לווין ותחנות שידור בינלאומיות, כוכבי טלוויזיה מיומנים ונוצצים ותכנים מגוונים ויצירתיים: מחדשות ואקטואליה ועד סאטירה ובידור פטריוטיים. איש איננו מעז, או מוסמך להתייצב מולה, והיא עצמה נראית היום כחסינה בפני הצורך לתת דין וחשבון לצד כלשהו. למעט, כפי שקראנו, שמענו וראינו, הופעה ביקורתית רהוטה ומנומקת. בתקשורת כמובן.
----------------------------------------------------------------- הכותב הינו עיתונאי בכיר בערוץ הראשון של הטלוויזיה.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים