הציבור מנומנם ולכן הציבור ישלם מאת: משה נגבי - 01/07/2007
שתי תפיסות שגויות מאיימות על ישראל כמדינת חוק מתוקנת: הגדרת הדמוקרטיה כשלטון הרוב בלבד, וראיית הבחירות כדרך היחידה שבה אפשר להשפיע או לשנות את השלטון
***** שתי תפיסות מעוותות הרווחות בציבור הישראלי, ואשר מתנכרות למהותה הערכית השלמה של הדמוקרטיה, מאיימות כעת באורח מוחשי ביותר על דמותה ועתידה של ישראל כמדינת חוק מתוקנת, ואולי אף כמדינה בכלל.
דלילות המחאה העממית היא הגורם לכך, שחיי החיילים בחזית, האזרחים בעורף וגורל המדינה יישארו מופקדים, וחלילה מופקרים, בידי מי שנכשלו כישלון מחפיר בשמירתם בקיץ שעבר
התפיסה המעוותת האחת היא זו הרואה ומגדירה את הדמוקרטיה כשלטון הרוב בלבד. אכן, אין חולק שכיבוד העיקרון של שלטון הרוב הוא תנאי הכרחי לקיומה של דמוקרטיה. אך ישראלים רבים מדי מנוכרים ומתנכרים לכך שהוא איננו תנאי מספיק, וכי מסוכן ביותר לקדש אותו כערך דמוקרטי בלעדי.
דמוקרטיה אמיתית מתקיימת רק כאשר לעיקרון של שלטון הרוב מיתוסף העיקרון, שגם כוחו של הרוב אסור שיהיה בלתי מוגבל, ובעיקר אסור שייעשה בו שימוש עריץ ומושחת. בל נשכח: דמוקרטיות רבות קרסו והפכו לדיקטטורות מכוח החלטות עריצות שקיבל הרוב, ומכוח חוקים שחוקקו נציגיו; מדינות מתוקנות רבות הידרדרו למעמד של רפובליקות בננות כאשר הרוב השליט ניצל את כוחו על מנת להציב את עצמו, או את תומכיו ומקורביו, מעל לחוק. יתרה מזאת: הזוועות הגדולות ביותר בהיסטוריה התחוללו מכוח החלטות וחוקים שנתמכו על ידי רוב עריץ ומסואב, והתאפשרו רק משום לא היו סייגים אפקטיביים על עריצותו וסיאובו. מה שהתחולל בגרמניה וביבשת אירופה בכלל לפני כששים-שבעים שנה היה דוגמה קיצונית, אך לא יחידה לכך.
בעולם הדמוקרטי כולו הגיעו בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה לתובנה, שעל מנת למנוע את הישנותן של זוועות אלה אין מנוס מלהפקיד בידי גופי שיפוט בלתי תלויים סמכות וטו על הכרעות הרוב השליט וחוקיו
מי מסוגל לבלום את עריצות הרוב וסיאובו? ברור שגופים התלויים בעצמם בתמיכת אותו רוב, כמו הממשלה והכנסת, אינם מסוגלים לעשות זאת. לכן חיוני להפקיד את המשימה הקריטית הזאת בידי מערכת מקצועית שהיא בלתי תלויה ברוב ובחסדיו – המערכת המשפטית. ואכן, בעולם הדמוקרטי כולו הגיעו בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה לתובנה, שעל מנת למנוע את הישנותן של זוועות אלה אין מנוס מלהפקיד בידי גופי שיפוט בלתי תלויים סמכות וטו על הכרעות הרוב השליט וחוקיו. במדינות הקהילייה האירופית אף הרחיקו לכת והפקידו את הסמכות האמורה בידי גוף החיצוני למדינה. לבית הדין האירופי לזכויות האדם יש סמכות לפסול חקיקה של כל אחת ממדינות הקהילייה, וזאת גם אם אותה חקיקה זכתה לא רק בתמיכת הרוב, אלא אפילו בתמיכה פה אחד.
לכן אלה אצלנו הטוענים ש"אין זה דמוקרטי ששופטים, או יועץ משפטי לממשלה או מבקר מדינה, שלא נבחרו על ידי העם, יבטלו או יסכלו את הכרעותיו או את הכרעות נבחריו", נושאים את שם הדמוקרטיה לשווא. אדרבה: דווקא העובדה שהשופטים, היועץ והמבקר הם גורמים מקצועיים ולא פוליטיים, היא המאפשרת להם למלא את משימתם הקריטית בהגנת הדמוקרטיה. מי שמבקש לעשות להם דה-לגיטימציה הוא בור בעצמו, או דמגוג המנצל באורח ציני את בורות הציבור באשר למהותה האמיתית של הדמוקרטיה.
התפיסה המעוותת השנייה היא זו הרואה בבחירות את הדרך היחידה שבה עקרון שלטון הרוב אמור לקבל את מימושו. על פי התפיסה הזאת הרוב בעם אמור לבחור בשליט ובמדיניות הרצויים לו ביום הבחירות, ואחר כך נגזר עליו להניח לנבחריו לפעול על פי מיטב (או מירע) שיפוטם ושיקול דעתם עד לבחירות הבאות. אך זהו, כאמור, סילוף חמור של האידיאה הדמוקרטית.
בדמוקרטיה אמיתית ובריאה יש לאזרחים את הפריבילגיה וההזדמנות להחליף את השליטים ו/או את המדיניות גם בין בחירות לבחירות; לשם כך, בעיקר, ניתנו זכויות בסיסיות כחופש הביטוי או חופש ההפגנה. אכן שוררת אצלנו ציניות וסקפטיות רבה לגבי הערך המעשי של הפריבילגיה והזכויות האמורות. הסאטיריקן אפרים קישון נתן לציניות ולסקפטיות הללו ביטוי שנון כאשר כתב, "יש אצלנו חופש דיבור, אך הבעיה היא שאף אחד איננו שומע". אלא שספק אם יש לגישה הזאת על מה להסתמך. ההיסטוריה מוכיחה שכאשר הרוב בעם היה מוכן לנטוש את מסיבות הקיטורים המתפנקים בלילות שבת, בסלונים הממוזגים, ולצאת לרחוב ולהשמיע קול מחאה רמה וממושכת – התחוללו מהפכים דרמטיים גם ללא בחירות. כינון ממשלת האחדות הראשונה ומינוי משה דיין לשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים, הפלת ממשלת גולדה מאיר וסילוק בני דורה מהשלטון בעקבות המחדל של מלחמת יום הכיפורים, הדחת שר הביטחון אריאל שרון במלחמת לבנון הראשונה – כל אלה התחוללו שלא כתוצאה מבחירות, אלא כתוצאה מתהליכים שהונעו על ידי מחאה ציבורית רחבה.
נדמה שהתפיסה המעוותת של הדמוקרטיה, שעל פיה הבחירות הן חזות הכול, ניוונה את יצר המחאה העממית, ועימו את חיותה של הדמוקרטיה שלנו. הייאוש מהאפקטיביות של המחאה, בין בחירות לבחירות, הגם שכאמור אין לו על מה שיסתמך, הפך לנבואה המגשימה את עצמה. מאחר שאין נותנים סיכוי למחאה, רק מעטים טורחים להשתתף בה, והמחאה הדלילה אכן איננה אפקטיבית ומחזקת את הייאוש, וחוזר חלילה. דווקא מה שאירע (או ליתר דיוק: לא אירע) כאן לאחר מלחמת לבנון השנייה, ממחיש את המחיר הנורא של מעגל הקסמים הזה: לא רק הציניות של הפוליטיקאים המעדיפים את הדבקות בכיסא על ההימור על גורלם בקלפי, אלא גם, ואולי בעיקר, דלילות המחאה העממית, היא הגורם לכך, שחיי החיילים בחזית, האזרחים בעורף וגורל המדינה יישארו מופקדים, וחלילה מופקרים, בידי מי שנכשלו כישלון מחפיר בשמירתם בקיץ שעבר. האם יש ספק בכך, שאילו רק מחצית, ואפילו רבע, מאותם 97% מהציבור אשר על פי הסקרים איבדו את אמונם בראש הממשלה, היו יוצאים להפגין – שהיתה לנו כבר מזמן מנהיגות אחרת?
המסקנה היא אפוא ברורה: עקירת התפיסות המעוותות הנזכרות היא לא רק האתגר הראשון במעלה של העוסקים בחינוך לדמוקרטיה, אלא אתגר קיומי ממש לחברה ולמדינה בישראל.
הכותב הוא פרשן לענייני משפט של קול ישראל והערוץ הראשון של הטלוויזיה.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים