לא חונכנו לחיות בניתוק מהמציאות דורית ביניש, נשיאת בית משפט עליון - 01/09/2007
דורית ביניש, נשיאת בית משפט עליון מספרת בוידוי אישי נדיר על ימי הילדות:
לא חונכנו לחיות בניתוק מהמציאות
חובתנו כלפי הילדים שבקרבנו נעוצה בשאיפה למנוע מראש פגיעה בהם מכל סוג - מניעת מקרי האלימות, ההתעללות המינית והפגיעות הנפשיות. לשם כך יש להשקיע את עיקר המאמצים בחינוך. הצורך בחינוך מתעורר בוודאי בנוגע לילדים עצמם. יש לתת בידי ההורים והמחנכים כלים אלטרנטיביים שיבואו במקום שיטות החינוך האלימות שנפסלו. אין להשאירם בוואקום. יש לסייע למורים ולהורים באימוץ דרכי חינוך שיהיה בהם בראש ובראשונה לשמור על זכותם של ילדים לכבוד, תוך כיבוד זכותנו כהורים ומחנכים להשפיע על דרכם וחינוכם. אך עלינו גם לשאוף לטפח את הילד ואישיותו, ולסייע לו להתפתח להיות אדם טוב, אדם המסוגל להגשים את עצמו ולתרום לחברה בה הוא חי. חובתנו גם להפנות משאבים לחינוך ולהטמעת זכויות הילדים בקרב הבאים במגע יום-יומי עימם: הורים ובני משפחה, גננות, מורים. יש לפעול ללא לאות כדי לטפח את ההכרה בילד כישות עצמאית בעלת צרכים וזכויות. יש להגביר את מודעות הציבור לפגיעותם של ילדים, וכחברה עלינו לשאוף שאלפי ילדים יזכו לתנאי רווחה ויצאו ממעגל העוני, וממעגל של עזובה והזנחה. על מנת להצליח בכל אלה, יש הכרח בשיתוף פעולה של הרשויות השונות. כי זאת עלינו לדעת; בדפי החקיקה והפסיקה לא די. בהם בלבד אין כדי להביא לשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות. לשם כך, חובה להפעיל מגוון אמצעים - חקיקתיים, פסיקתיים, חינוכיים, טיפוליים, ותקשורתיים - לסייע בהקניית כלים ואמצעים, שיסייעו להתמודד עם הבעיות הקשות של הילדים. יש לפתח תשתית לתיאום בין-מקצועי של הגורמים השונים, וכמובן להקצות משאבים כספיים הולמים כדי לאפשר את הפעלתם של מכלול האמצעים הדרושים למשימה. כמובן שישנה חשיבות רבה לכך שהקצאת המשאבים תיערך על-בסיס שוויוני ללא הפליה, וכי נבטיח שוויון הזדמנויות לכל.
לא די בענישה מחמירה דוגמאות שיש בהן כדי להמחיש את החיוניות שבשיתוף פעולה בין הפעילות השיפוטית לבין העבודה החינוכית והציבורית – ניתן למצוא לרוב ובאין ספור תחומים. די אם אזכיר דוגמה בולטת אחת: הטלת עונשים חמורים על מי שפגעו בגופם ובכבודם של נשים, ילדים ואנשים חסרי ישע, הוא כיום חלק ממדיניות הענישה של בתי המשפט. ההחמרה בעונש היא ההנחיה השיפוטית שיצאה מלפני בית המשפט העליון לכל הערכאות השיפוטיות. יש בצידה לא רק תוצאה שאמורה להרתיע, אלא גם העברת מסר שחייב להיות ברור ולהיקלט באופן חד משמעי בקרב הציבור בישראל. ואולם גם בענישה מחמירה אין די כדי להלחם באלימות מזעזעת זו, וביחס הפוגעני, המשפיל והאלים כלפי נשים, ילדים וכלפי חסרי ישע בחברה. ללא טיפול מקיף, חינוכי וציבורי בשורשי התופעות החברתיות הפסולות הללו, שיתלווה לפעולת המערכת המשפטית, תישאר היכולת לקדם נושא זה מוגבלת, והחובה להגן על החלשים שבקרבנו לא תתממש. בלא העבודה החינוכית והחברתית, מערכת המשפט בלבד לא תוכל להתמודד באופן אמיתי עם התופעות החברתיות הפסולות המכרסמות בנו מבפנים ומאיימות על קיומנו כחברה אחת, אותה חברה שחרתה על דגלה נאמנות לערכי היהדות ולערכי הדמוקרטיה. רק הפעילות החברתית, החינוכית והתרבותית, והשקעת המשאבים הדרושים כל כך להגשמתה, יש בכוחם לצמצם את הפתולוגיה שלא פעם מגיעה לבית המשפט בשלב שהרבה יותר קשה לרפא אותה, משום שהמערכת כולה איחרה את המועד שנדרש לטיפול המניעתי האינדיבידואלי והקיבוצי.
בהקשר זה, אסור לזלזל בצעדים הקטנים, כל אחד יתרום בעשייה בסביבתו. אף אחד מאיתנו אינו יכול בבת אחת לסייע לאלפי הילדים במצוקה, אבל נזכור כי כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו; כך למשל, את השליחות החשובה הזאת ממלאת המורה למוסיקה שבאה להוציא ילד או ילדה רכים בשנים ממעון לנשים מוכות, או את הילד העולה מאתיופיה לשיעור כינור או דרבוקה. פגשתי אותם בשיעור כשעיני הילד זרחו מאושר. את זה עושה כל אחד מכם בסביבתו, ואין ערוך לחשיבותה של הפעולה האישית לשם השגת עתיד טוב יותר לכל אדם בישראל ולדמותה של החברה שאנו מנסים לקיים כאן ועתה.
מנהלת ושמה טוני לסיום אבקש להוסיף בנימה אישית מאד ולא נוסטלגית על החינוך שקיבלנו אני ובני דורי, ששנות חינוכם הראשונות בשנות קום המדינה בתקופה קשה למדינה. אין מקום לגעגועים לימים ההם כיוון שהרבה מאד שינויים והתפתחויות מאז היו לטובה. אבל יש הרבה מה ללמוד מהשקפת העולם החינוכית שהנחילו לנו מחנכי אותו דור. גדלתי בבית שהיה רווי ערכים של חינוך ואותו חינוך היה מבוסס על שילוב של פיתוח הפרט והאדם כאינדיבידואל, אך גם כחלק מחברה שצרכיה ובעיותיה מרובים. באותם ימים היו הביטחון וקליטת העלייה בראש מעיינינו. למדתי בבית הספר התיכון הסמוך מאד למקום בו אנו מצויים היום, בית הספר "תיכון חדש". כוחה של האישיות המיוחדת הכמעט מיתולוגית של טוני הלה, מנהלת בית הספר, שרתה עליו. החוויה האישית שלי כתלמידה היה בה כדי להשפיע על חיי מאז ועד עתה, ואומר מילה על האווירה והשיטה. טוני התקשתה מאד במתן ביטוי בשפה העברית לניתוח לוגי ומתודי. היא הייתה יקית שהביאה עמה את מיטב תרבותה של אירופה ושל גרמניה שלפני מלחמת העולם, והעבירה אלינו התלמידים את ערכיה בעיקר באמצעות הרבה אהבה ורגש. כך ביקשה לנטוע בנו באמצעות הרגש את האהבה לאמנות ולספרות. ההתפעלות בה עמדה טוני לפני הכתה כשעל הכן לתצוגה מתנוססת תמונת ראשה של נפרטיטי, תמונה שכיתתנו הפכה לסמל המחזור, זו ההתפעלות שהריצה אותי שנים רבות אחר כך לראות את המקור במוזיאון האגיפטולוגי בברלין. כך עצמה עיניה בכיתה כשדיברה על השקיעה הנצפית מהפרתנון באתונה - עם אזהרה לא לברוח עם מדריך התיירים שמסתכל על השעון. או כשמתחה ביקורת על הברבריות שיש בצורך להפסיק קטע מוסיקלי המתנגן ברדיו בגלל שהגיעה שעת החדשות. היא הסבירה לנו כי זה כמו לחתוך תפוח אחד מתמונת הטבע הדומם של סזאן מפני שאין מקום על הקיר. כך הקשבנו לקטעים מפאוסט בכיתה ולנגינת מרש האבל של שופן, או של בטהובן, בימי הזיכרון (בזמני בנגינת בן כיתתנו ברנבוים) בטקסים שהתקיימו באולם ההתעמלות. עם זאת, לא חונכנו לחיות בניתוק מהמציאות בעולם שכולו יופי מרוחק. אוזנינו היו קשובות לכל אירוע שהתרחש בארץ. היו אלה ימים בהם עוד נהג הממשל הצבאי ביחס לערביי ישראל והדאגה לביטחון הייתה קיומית במדינת ישראל הקטנה שלפני מלחמת ששת הימים. המדינה כולה הייתה נתונה לדאגות בטחון ודאגות אלה הטרידו את הממסד ואת החברה כולה הרבה יותר מזכויות האדם, ומרווחת הפרט. בבית הספר התקיים הדיון הפתוח על הצורך לקיים קשר עם ערביי ישראל, על שוויון אזרחיה של המדינה. הדלת הפתוחה לתנועות הנוער והעידוד הרב להשתתפות בפעילות ובהדרכה, הייתה חלק מסדרי העדיפויות והחשיבות שייחס בית הספר למעורבות ולפעילות חברתית, חינוכית, תוך יחס של הערכה רבה למה שנקרא אז "הגשמה". כל אלה בצד איכפתיות אישית רבה - מדוע תלמיד פלוני אינו מפתח יותר את כישוריו המוסיקליים או את כישרונו במשחק התיאטרון, מדוע לא החלפת מורה לנגינה ומדוע אין לך מדריך טוב יותר למשחק או לציור, מדוע זנחת את הכתיבה, חבל. שום דבר אישי לא היה חסר ערך, החברויות בין בני זוג בראשית הדרך, משברים אישיים, לבטי נעורים. בחינות הבגרות חשובות מאוד, אבל למה להפסיד שיעור אמנות או פעולה בתנועה. כשבגרנו כתלמידי השביעית והשמינית, רק התחלנו להבין את הערך המוסף של כל אלה ואת הקשר המיוחד שנוצר בינינו לבין בית הספר ומחנכיו. טוני הביעה את צערה על כך שסוף סוף "כשאנו מבינים אחד את השני צריך לעזוב". "עכשיו אתם צריכים להישאר בבית הספר עוד שנתיים תראו כמה נספיק" אמרה לנו.
זכויות היסוד של האדם חלפו שנים רבות מאז ימי בית הספר התיכון, כיום בהיותי מצויה במרכז העשייה השיפוטית, לאחר ש"בחוקי היסוד" שחוקקה הכנסת נקבע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין", ולאחר שניתן תוקף חוקתי לזכויות היסוד של האדם כמעוגנות בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עיקר החיפוש שלנו בדרכנו - השיפוטית - הוא החיפוש אחר נוסחה הולמת של "איזון" בין זכויות היסוד של האדם שעל שמירתם אנחנו מופקדים, לבין הפגיעה בהם ככל שהיא נדרשת לתכלית ראויה של החברה. כשאנחנו דנים בצורך "באיזונים" בין זכויות היחיד לביטוי עצמי, להגשמת אישיותו לבין צרכי המדינה והחברה שבשמם מותר לפגוע בזכויות - אני עדיין רואה נגד עיני את "האיזון" הראוי שביקש המוסד החינוכי לטעת בנו, "האיזון" שמחנכים דגולים ידעו להנחיל לנו באותן שנים רחוקות.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים