שני הצדדים צודקים ושניהם... טועים עו"ד נדב העצני - 01/09/2007
לכאורה הכותרת של המאמר קצת משונה: הייתכן ששני הצדדים –זה של שר המשפטים, פרופ' פרידמן וזה של נשיאת בית משפטי העליון, השופטת דורית ביניש- צודקים וגם טועים בעת ובעונה אחת? בהחלט כן. אסביר את דברי: לדעתי יש הרבה אמת בדברי הביקורת הקשים של שר המשפטים נגד בית משפט העליון. כל עוד הוא לא תוקף באופן אישי את השופטים אלא את המוסד. אני אכן רואה שלוש בעיות מרכזיות בבית משפט העליון: נשיא בית משפט העליון הקודם, פרופ' אהרון ברק, טעה כאשר מהותית, רצה לראות את בג"צ כרשות על ולא כרשות שופטת שניצבת בנפרד אבל לצד הרשויות האחרות. יכולת לראות זאת היטב בהתבטאויותיו ובפסקי הדין השונים שלו. שופטים שונים שליוו אותו היו שותפים לדרך הזו, בולט בהם הוא מישאל חשין. הבלבול לגבי מיקומו של בג"צ במערכת הדמוקרטית חייב להיפסק. בג"צ הוא מוסד שיפוטי חשוב מאוד – אבל בשום פנים ואופן אינו גורם על הניצב מעל לכנסת ולרשות המבצעת. בג"צ לא יכול לנהל את המדינה. בג"צ, כפי שהוא מתנהל היום, אינו יכול להגיע לחקר האמת ולהכרעה ראויה בחלק מהתיקים המובאים בפניו. מדוע? כיוון שהוא עמוס הרבה יותר ויש צורך להעביר את מרבית הנושאים שהוא עוסק בהם לבתי המשפט לעניינים מנהליים. בד בבד, סדרי הדין בו הם בלתי אפשריים. ישנה מגבלה חמורה הקשורה לגילוי הראיות של הצד השני – ניתן לקבל פרטים ומסמכים מהמדינה רק לאחר שניתן צו על תנאי, אבל במקרים רבים, על מנת לקבל צו על תנאי אתה חייב לקבל את הנתונים והמסמכים שמוסדות המדינה מבקשים להסתיר. בנוסף וחשוב עוד יותר, לתשובות הראשוניות שמגישה המדינה, כלל לא מצורפים תצהירים ולתשובות שניתנות לאחר מתן צו על תנאי מוגש תצהיר רזה, אבל לא קיימת אפשרות לחקור את המצהירים על עדותם. כתוצאה מכך, כותב התצהיר אינו נזהר דיו, שלא לדבר על המקרים בהם מצהירים בכירים משירות המדינה אינם אומרים אמת. הם יודעים שלא ייחקרו על הצהרתם בבית המשפט. אני נתקלתי במקרים בהם פקידי מדינה בכירים חתמו על תצהירים שקריים לבג"צ, מתוך ביטחון שלא יוזמנו לעמוד בחקירה בבית המשפט. כך, הקושי להגיע לחקר האמת והעומס הגדול המוטל על בג"צ גורמים עוול לרבים מהמתדיינים. גם לשופטים נגרם מעין עוול. ישנם שופטים שהיו מצוינים בבית המשפט המחוזי, שמעולם לא יכולת לתפוש אותם לא בקיאים בפרטי התיק שבפניהם, שתמיד נתנו הכרעה שמבוססת על ידע והתעמקות. והנה, מאז הגיעו לעליון, הם לא עומדים, לעתים, בסטנדרטים שלהם עצמם. בנוסף, בעשר השנים האחרונות הפך בג"צ לגוף המוטה שמאלה בכל התיקים בעלי המשמעות הפוליטית. זאת בניגוד לבתי משפט אחרים הדנים לגופו של עניין ובדרך כלל לא תמצא שופט שקיבל הכרעה משפטית בגלל רקע פוליטי. לצערי, גם כאשר אני מופיע בבג"צ בתיקים בעלי רקע פוליטי, גם כשיש לי לכאורה יתרון משפטי ברור, אני יודע מלכתחילה שאני מתחיל את המשפט מנקודה נחותה ביותר. אני גם מבהיר את זה לקליינטים וגם רמת הציפיות שלהם היא בהתאם. זו לא בדיוק תובנה שמסייעת לחזק את האמון של הציבור במערכת המשפט ובדמוקרטיה. דוגמא טובה להטיה הזו של בג"צ ניתנת להמחשה בפסק הדין בעניין ההתנתקות. בפסק דינו של השופט אדמונד לוי, שנתן דעת מיעוט אמיצה ומעמיקה כנגד כל חבריו, נעשה ניתוח של הסוגיה שהייתה על הפרק באמצעות הכלים המשפטיים שייצרו הנשיא ברק ושותפי דרכו במשך שנים. אלא שבעוד שחוות דעתו של השופט לוי עושה שימוש בכלים הללו, של דעת הרוב, שנכתבה על ידי אהרון ברק, מתעלמת מהם ומפליגה למחוזות שאינם מכבדים את הפסיקה המפוארת של ברק. ישנם פגמים נוספים במערכת המשפט, הליכים שנמשכים הרבה יותר מדי זמן וגם דרכי פעולה לא ראויות של הועדה לבחירת שופטים. אלו מונעות שקיפות של דיוניה והציבו אותה כגוף אקס טריטוריאלי לנורמות של מערכת המשפט הישראלית ובג"ץ עצמו.
ומהו, בכל זאת, הצד השני –החיובי- של המטבע? אם אתה בוחן את המערכת המשפטית בישראל – בסך הכול היא מערכת טובה. פרט לאותו חריג של תיקים פוליטיים בדיוני בג"צ. אני יכול לקבוע בוודאות, שיש לי אימון מלא במערכת המשפט בישראל. חייבים גם להודות שמערכת המשפט, אולי בזכות המסורת, מתנהלת בהתאם למדיניות של נשיאי בית משפט העליון. למזלנו הטוב השופטים בישראל, בניגוד לארה"ב למשל, לא נבחרים על-ידי פוליטיקאים. כאשר בוחנים את הסביבה הנורמטיבית בה פועל שר המשפטים, בממשלה, הוא חייב לפעול בזהירות יתר. חשוב לשים לב מתי הוא התחיל לתקוף את בית משפט העליון? כאשר השופטת דורית ביניש, התנגדה למינוי ידידתו, פרופ' נילי כהן, כשופטת בבית משפט העליון. אם כי חייבים להוסיף שגם הפסילה של נילי כהן הייתה בלתי ראויה. העובדה ששר המשפטים פרידמן מונה לתפקידו על-ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט כאיל-נגח נגד המערכת שעלולה לשפוט את אולמרט עצמו, וכבר שפטה ושופטת את שותפיו הקרובים. פרידמן נהנה ממחיאות כפיים של פוליטיקאים בכירים החשודים בשורה של מעשים שלטוניים בלתי חוקיים. אחד מהם – השר חיים רמון, אף הורשע בדין. העובדה הזו יוצרת את התחושה שחלק מהרפורמות, אותן מבקש פרידמן לבצע, לא נועדו לשפר "על באמת", כפי שהילדים נוהגים לומר, את מערכת המשפט, אלא לפגוע בסמכות ובכוחה של נשיאת בית משפט העליון. כתוצאה מכך נוצרה תחושה לא טובה גם לגבי צעדיו של פרידמן. מתוך עיון בשתי המגמות הללו –זו של שר המשפטים וזו של נשיאת משפט העליון- אני יכול לומר, שבסופו של דבר, טוב שישנה ביקורת. לראשונה מרגיש בג"צ מאוים, ובמצב כזה הביקורת נלקחת לראשונה ברצינות. אני בהחלט סבור שהביקורת ההדדית יכולה לסייע לשני הצדדים. לפתע מוצא אני עצמי במצב מביך: בתחושה המוזרה שבעצם שניהם – שר המשפטים ונשיאת בית משפט העליון- צודקים ושניהם... טועים. לכן זו הסיבה להיותי אופטימי: בסופו של דבר, אני מאמין שמהויכוח והביקורת ההדדיים, יצמחו דברים טובים !
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים