בניגוד לרושם השטחי הנוצר לעיתים בתקשורת, מה שמוטל על הכף בעימות המתוקשר בין שר המשפטים לבין נשיאת בית המשפט העליון, איננו מעמדם ועוצמתם האישית אלא עצם עתידה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. במישור האישי, אין נשקפת לנשיאה ביניש כל סכנה. מישרתה הרמה על כל היוקרה הנלווית לה מובטחת לה עד למועד פרישתה הקבוע בחוק. ביניש נזעקת נגד היוזמות של השר משום שהיא רואה בהן איום, לא עליה אישית, אלא על עתידה של ישראל כמדינת חוק דמוקרטית. היא חוששת בצדק שמערכת משפט, שפוליטיקאים בוחשים במינויים ובקידומים בתוכה, תאבד את כוחה להשליט את מרותה על אותם פוליטיקאים, ולא יהיה עוד בכוחה או ברצונה לבלום את עריצותם ואת שחיתותם. דורית ביניש כבר הוכיחה, בהיותה בצמרת הפרקליטות, את עומק מחויבותה ונחישותה לאכוף את החוק על גורמים שלטוניים רבי עוצמה. היא לא נרתעה להתעמת עם צמרת השב"כ בפרשת קו 300, ועם השר אריה דרעי בפרשיות השחיתות שלו במשרד הפנים. לכן אין להתפלא על שהיא נלחמת כעת כלביאה נגד יוזמות ומהלכים שתוצאתם הברורה תהיה לסכל את אכיפת החוק על אנשי שררה. היוזמה של השר דניאל פרידמן לצמצם באורח דרסטי את הנגישות לבג"ץ, ולאפשר אותה רק למי שנפגע באורח ישיר מפעילותו הבלתי חוקית של השלטון, ורק למי שביכולתו לשלם קנס כבד למדינה אם תידחה עתירתו, אכן מהווה עדות מוחצת, שגם אם מגמת מתקפתו של שר המשפטים היא לפגוע בנשיאה דורית ביניש ובעמיתיה. פגיעתה הרעה באמת היא לאו-דווקא בהם, אלא בכל אחד ואחת מאיתנו, ובדמותה של ישראל כמדינה מתוקנת. לא בחדווה ולא בנקל החליט בשעתו בית המשפט העליון, בהנהגתו של הנשיא מאיר שמגר, לפתוח את שעריו לרווחה לכל מי שקובל על "הפרה מהותית" של שלטון החוק וזכויות האדם מצד השררה, ולוותר על הדרישה הקשוחה ל"זכות עמידה" – כלומר על הדרישה שהעותר יוכיח שהוא אישית נפגע במישרין מן ההפרה הזאת. אדרבה, השופטים ידעו שבהחלטתם זו הם מסתכנים בנטל כפול ומכופל של עתירות. אך הם הבינו שאם יעדיפו את טובתם ונוחותם אישית, ולא יטו שכם לשאת בעול הכבד הזה – הממשלה ורשויותיה יוכלו במקרים רבים לרמוס את החוק ברגל גסה ולנהוג בשחיתות, ולא יהיה מי שבכוחו לבלום אותן ולהענישן. הבה נניח, למשל, ששר הביטחון יחליט מחר לפטור את ילדיו ואחייניו מחובת הגיוס לצה"ל. ברור שמדובר בהחלטה מושחתת, אך רק בג"ץ יכול לאסור על מימושה. ואולם לבג"ץ – שמבקריו אוהבים לתארו ככל-יכול – יש חולשה קריטית אחת: הוא איננו יכול להגיב על שחיתות, חמורה ומקוממת ככל שתהיה – כל עוד אין מי שעותר אליו ומבקש זאת ממנו. ואולם אם נקים לתחייה את הדרישה ל"זכות עמידה", ספק אם יימצא מי שיצליח להוכיח שהוא נפגע אישית ובאופן ישיר מהשחיתות הזאת וממילא בג"ץ יהיה מנוע מלטפל בה. ודוגמה נוספת: הבה נניח ששר בכיר, ואפילו ראש הממשלה, יואשם חלילה בקבלת שוחד ויסרב לפרוש עד לתום משפטו, או אפילו לאחר הרשעתו. בהחלט ייתכן שלא יימצא עותר שיכול להוכיח שהוא נפגע אישית ובמישרין מהמשך כהונתו, ולפיכך אם נדרוש "זכות עמידה" – לבג"ץ לא תהיה אפשרות לכפות את הפרישה. ואכן כזכור, רק עתירות של "עותרים ציבוריים", דוגמת "התנועה לאיכות השלטון", או "אומץ", נתנו לבג"ץ את ההזדמנות לכפות את הדחתם של אנשי שררה שסרחו (כשר אריה דרעי בשעתו). ואולם "עותרים ציבוריים" אלה לא יכלו לעתור, ואכן גם לא באו לעולם, כל עוד שלטה דרישת "זכות העמידה" בכיפה. היוזמה המיוחסת לפרידמן עלולה בהחלט לגזור עליהם כליה.
האמרה הקולעת של ברק השופט אהרן ברק, שבשנותיו הראשונות בעליון חיזק את ידי הנשיא שמגר בפתיחת שערי בג"ץ לרווחה, נימק זאת באמרתו הקולעת "באין דיין אין דין". באמצעות אמרה זו הוא הבהיר והזהיר שאם אין נגישות חופשית לבג"ץ, שהוא הגורם היחיד שבכוחו לאכוף את החוק על השלטון, החוק המגביל את סמכויות הממשלה הופך בעצם לאות מתה, ושריה ופקידיה יכולים לחמוס את הציבור ואת זכויותיו ללא הגבלה. הסכנה אף גדלה שבעתיים, אם מטילים קנסות על עותרים שעתירתם נדחתה. קנסות כאלה מפחיתים עוד יותר את הסיכוי שיימצא מי שיהיה מוכן להסתכן בעתירה לבג"ץ, וממילא מעצימים את תחושתם של אנשי השררה כי מבחינתם "לית דין ולית דיין" וכי הם מעל לכל חוק. יתרה מזאת: הקנסות הללו יגרמו לכך שדווקא פגיעות שלטוניות בזכויותיהם של החלכאים והנדכאים שבתוכנו יהיו חסינות תמיד מהתערבות בית המשפט, משום שהמסכנים הללו בוודאי שלא ייטלו עליהם את הסיכון הכספי הכרוך בעתירה. אך הרי מבחנה של דמוקרטיה ראויה הוא דווקא בהגנת זכויותיהם של אותם חלכאים ונדכאים. הוא אשר אמרנו – לא הנשיאה דורית ביניש באורח אישי משלמת את מחיר ההיפר-אקטיביות של שר המשפטים, אלא הציבור הוא שייפגע בזכויותיו הדמוקרטיות. ממש כשם שלא ביניש עלולה להיפגע אישית מכך שהשלטון ביזה במצח נחושה את פסיקתה המקורית שפסלה את ההימור השלטוני על חיי התלמידים בבתי הספר בשדרות, אלא התלמידים והוריהם. כעת לא נותר אלא להתפלל שהמזל ישחק להם, ושההימור המופקר הזה יצליח. אך כל מי שחפץ שהימורים מופקרים ומסוכנים כאלה לא יישנו, חייב לחזק את ידיה של נשיאת בית המשפט העליון, במאבקה הערכי לשמר את עצמאותה ואת נגישותה של המערכת המשפטית.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים