שר המשפטים מסוכן לדמוקרטיה הישראלית עו"ד שמואל שנהר - 01/09/2007
אויבים תמיד היו לבית המשפט העליון, בעיקר ביושבו כבג"ץ. הימין הקיצוני והחרדים עשו במשך שנים מאמץ להשמיץ את בית המשפט העליון, ולנהל נגדו מלחמת חורמה. הם ידעו, כי רק בג"ץ יכול להביא להכרה בגיור רפורמי לצרכי מרשם התושבים, רק בג"ץ יכול למנוע את מתיחת הגדר הביטחונית עמוק בשטח הגדה, כדי לספק למתנחלים עוד קצת שטח ולקבלנים עוד קצת אדמה לבניה, רק בג"ץ יכול לסכל מינויים פוליטיים ורק בג"ץ יכול לזרוק מושחתים, כמו אריה דרעי ורפי פלד ממשרותיהם הממלכתיות, עוד לפני הרשעה פלילית בדין. ואלה הן רק דוגמאות מעטות לשלל החלטות בג"ץ.
אבל הסתערותם המתמדת על בית המשפט העליון נכשלה לא בגלל השמאל, אלא בגלל נחישותם של שרי משפטים מן הימין, כמו דן מרידור, צחי הנגבי, מאיר שטרית ויוסף ("טומי") לפיד, שהשכילו להדוף -בשנים האחרונות- את ההתקפות החוזרות על בית משפט העליון. ובכך קיימו, למעשה, את מורשתו של מנחם בגין, שתמיד תמך בבית משפט עליון חזק ("יש שופטים בירושלים", הוא נהג לומר), שיוכל לעמוד לימין האזרח הקטן מול השלטון ו"עריצות הרוב".
אך רווח והצלה נפתחו לימין ולדתיים דווקא מאיש מרכז-שמאל, הלוא הוא שר המשפטים דניאל פרידמן. איש זה, שהיה חבר שינוי ואף הופיע ברשימתה לכנסת, הפך לבן הברית של שונאי בית המשפט העליון והמוציא לפועל את רעיונותיהם הישנים להחלשת בית המשפט. הוא יוצא, חדשות לבקרים, ברפורמות שונות כמו הגבלת הקדנציה של נשיאי בתי המשפט, שינוי השיטה לבחירת שופטים וכו'. אך לא ברפורמות אלה, שהן פחות חשובות בעיני, אני מבקש לדון כאן אלא בהצעותיו בשני נושאים שבעיני הם החשובים ביותר: החזרת המבחן של "זכות העמידה", שפירושה ביטול מעמדו של "העותר הציבורי", וצמצום סמכויות הבג"ץ. זאת על-ידי פגיעה או ביטול הכלים המשפטיים שבנה אהרון ברק, שהם הרחבת השפיטות, הסבירות והמידתיות. שפירושן המעשי יהי ביטול יכולת בית המשפט להתערב בהחלטות המהותיות של רשויות השלטון.
עד שנת 1985 אכן היה מקובל, שאזרח יכול לפנות ולהשמיע את טיעוניו, רק אם יכול היה להראות שיש לו "זכות עמידה" בשערי בית המשפט. כלומר, שהוא נפגע אישית וישירות מפעולה או מחדל של רשות שלטונית. הדבר השתנה כאשר בג"ץ, שדן בעתירה נגד החלטת נשיא המדינה, להעניק חנינה למעורבים בפרשת אוטובוס 300, החליטו שלושת השופטים הבכירים –מאיר שמגר, אהרון ברק ומרים בן פורת- לפתוח את שערי בית המשפט בפני "עותרים ציבוריים", המעלים "שאלה מרכזית של שלטון החוק ושל שוויון בפני החוק". ידועה אמרתו של ברק, בבג"ץ רסלר השני: "מהו היסוד המוסרי לגישה, כי מי שטוען שכספו נגזל שלא כדין יוכל לפנות לבית המשפט, אך מי שטוען שכספו של הציבור נגזל שלא כדין לא יוכל לפנות לבית המשפט". בכך חלה מהפכה. ארגונים כמו האגודה לזכויות האדם, ארגונים לאיכות סביבה או התנועה לאיכות השלטון הכניסו את רגלם לדלת שנפתחה והפכו לעותרים מרכזיים נגד פעולות ומחדלים של הממשלה ורשויות שלטוניות אחרות. בכך תרמו תרומה מכרעת לשלטון החוק, להגנה על האזרח ולהטלת מגבלות על השלטון.
את זה בדיוק רוצה שר המשפטים, בתמיכת ראש הממשלה, לבטל ולהביא לצמצום משמעותי ביותר בזכויות האדם והאזרח כמשתתף בהליך הפוליטי מצד אחד ובעיקר לחיזוק רשויות השלטון בישראל, מצד שני.
חיזוק הממשלה זו המטרה ולכן מתכנן השר גם לצמצם את השפיטות, כלומר לצמצם את מרחב ההתערבות של בג"ץ בסוגיות רבות. למשל, של דת ומדינה, בשאלות של גיוס לצה"ל, בענייני אזרחות וכו', בטענה שאלה הם תחומים פוליטיים, שאין להכריע בהם בבית המשפט אלא בזירה הפוליטית. וכך גם בעניין הכלים המשפטיים שבנה ברק: הסבירות והמידתיות. בית המשפט העליון, בראשותו של הנשא שמגר, ובעיקר אהרון ברק, היה מוכן, אף כי במשורה, להתערב בהחלטות שלטוניות, בנימוק שממשלה חייבת לשקול את כלל השיקולים, כולל זכויות אדם ואזרח וכן את משקלם היחסי ואם אין היא עושה זאת, לפי הבנתו של בית המשפט, תבוטל החלטת הרשות השלטונית. בדרך זו התערב בג"ץ בהחלטת היועץ המשפטי לא להעמיד לדין את הבנקאים בפרשת ויסות המניות, בהחלטת משרד הביטחון להקמת גדר הביטחון, ללא התחשבות בזכויותיהם של ערבים, שאדמותיהם נשארו בצד המערבי של הגדר, שלא הפסיקה לזוז מזרחה ובהחלטות למנות מינויים פוליטיים לא ראויים כמו יוסי גינוסר, מוריס ניסן ואחרים.
אך מה שמדאיג לא פחות מצעדיו של השר זו עמדת מפלגת העבודה. אין היא מודיעה שלא תיתן להעביר את הרפורמות שלו, והיא משלימה איתם ואולי אף תומכת בהם. מאחר וגם שריה ובכיריה רוצים בהחלשת בית המשפט העליון, כדי לאפשר להם, כראשי ערים, כשרים ואולי כראשי ממשלה בעתיד, לעשות ככל העולה על רוחם, ללא התערבות בית המשפט.
מי שנותר עתה בכוחו למנוע את השאיפות השטניות של פרידמן וחבריו בממשלה, זה הציבור הרחב. רק הוא יכול להפעיל לחץ ציבורי על חברי הכנסת ולמנוע את הפגיעה החמורה בבית המשפט. רק הוא צריך לומר כי אינו מוכן לכך שהוא יהיה זכאי להביע את דעתו רק פעם בארבע-חמש שנים בבחירות המקומיות או הארציות. כל הרעיון של הדמוקרטיה המודרנית הוא שאזרחים משתתפים ומשפיעים בנושאים, שעומדים על סדר היום הציבורי כל הזמן והם משתמשים בכלים שהמשטר הדמוקרטי מעמיד לרשותם: עיתונות חופשית, מחאה ציבורית ובעיקר את הכלי היעיל ביותר עד כה, בדמוקרטיה הישראלית, את זכות העתירה לבית המשפט העליון. עתה פועל שר המשפטים והממשלה כולה לחיסולו של הכלי היעיל ביותר של האזרח.
מושגים בדמוקרטיה
עותר ציבורי
האם שערי בית משפט העליון, בשבתו כבג"צ, פתוחים בפני כל אדם?
עד שנת 1985 יכול היה אדם להישמע בבג"צ, רק אם היה יכול להראות שיש לו "זכות עמידה" בשערי בית המשפט. כלומר, שהוא נפגע אישית וישירות מפעולה או מחדל של רשות שלטונית.
הדבר השתנה כאשר בבג"צ, שדן בעתירה נגד החלטת נשיא המדינה להעניק חנינה למעורבים בפרשת אוטובוס 300, החליט בהרכב שלושת השופטים הבכירים מאיר שמגר, אהרון ברק ומרים בן-פורת - לפתוח שערי בית המשפט בפני "עותרים ציבוריים", המעלים "שאלה מרכזית של שלטון החוק ושל שוויון בפני החוק".
ידועה אמרתו של ברק, בבג"צ רסלר השני: "מהו היסוד המוסרי לגישה, כי מי שטוען שכספו נגזל, שלא כדין, יוכל לפנות לבית המשפט, אך מי שטוען שכספו של הציבור נגזל שלא כדין לא יוכל לפנות לבית המשפט". בכך חלה מהפכה. ארגונים, כמו האגודה לזכויות האדם, ארגונים לאיכות הסביבה, או התנועה לאיכות השלטון, הכניסו את רגלם לדלת שנפתחה והפכו לעותרים מרכזיים נגד פעולות ומחדלים של הממשלה ורשויות שלטוניות אחרות. בכך תרמו תרומה מכרעת לשלטון החוק, להגנה על האזרח ולהטלת מגבלות על השלטון.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים