|
|
אם ייפגע בית משפט העליון לא תהיה עוד דמוקרטיה שהכרנו
דליה דורנר שופטת בית משפט העליון בדימוס - 01/09/2007
התמונה המצטיירת בעיני הציבור, שהיא פרי הכתבות בעיתונות הפופולארית המציגה סכסוך ברמה אישית, בין שר המשפטים לנשיאת בית משפט העליון, יש בו תמיד נופך של רכילות, ואינה משקפת את המציאות.
לא מדובר כאן בסכסוך ברמה אישית והוא גם לא יכול להתקיים. שכן, לרשות השופטת על פי אופייה וסמכויותיה אין יכולת להיכנס לזירת הסכסוך. הבעיה שהציבוריות הישראלית וכל אזרחי המדינה חייבים להיות ערים לה היא ברמה חוקתית. אנחנו נמצאים בתהליך של חיסול עוצמת בית המשפט העליון, שכפי שאבהיר בהמשך היא למעשה עוצמה למראית עין.
במשטר דמוקרטי, לרשויות השלטון – המבצעת והמחוקקת – אין סמכות בלתי מוגבלת לעשות ככל העולה על רוחן. לכוחו של השלטון כלפי האזרח נקבעו גבולות. הממשלה מוגבלת מכוח כללי המשפט המנהלי והכנסת על פי חוקי היסוד. רשויות אלה נתונות לביקורת רשות שופטת עצמאית. מטבע הדברים נוצר מתח בין הרשויות המבוקרות לרשות המבקרת, ופתרונו בדו-השיח הלגיטימי בין הרשויות, לפיו הכנסת מחוקקת חוקי יסוד וחוקים, בית המשפט מפרש את החוקים לפי מיטב הבנתו; הכנסת, במקרים המתאימים מתקנת או אף מבטלת הלכה שיצאה מלפני בית המשפט, ובית המשפט מצדו, מפרש את החקיקה המתקנת.
סמכויות רשויות השלטון ובכללן הוראות המבטיחות עצמאות המערכת המשפטית קבועות בחוקה שהיא משוריינת, לאמור שלשינויים נדרשים הליכים מיוחדים.
במדינת ישראל מעמדה ועצמאותה של הרשות השופטת אינם מובטחים בחוק יסוד משוריין, וניתן ברוב רגיל לתקן את חוק יסוד השפיטה ולהכניס בו הוראות הפוגעות בעצמאותה. אך למרות חולשתה החוקית ופגיעותה של הרשות השופטת נשמרה עצמאותה במשך עשרות בשנים משום קונבנציה שנוצרה מאז הקמת המדינה. רשויות השלטון, גם אם התאכזבו מפסק דין שבו עמדתן נדחתה, הקפידו בקיום פסק הדין. האזרח ידע כי יזכה בסעד אם הרשויות יפגעו בזכויותיו ושרי המשפטים לדורותיהם ראו את תפקידם המרכזי להגן על בית המשפט, שכאמור הוא עצמו אינו מסוגל לכך. אין צריך לומר שלא עלה על הדעת לפגוע בעצמאות בית המשפט ובמעמדו על ידי שינוי חוק יסוד השפיטה.
כאן ראוי להסביר כי חרף הדימוי על האקטיביזם השיפוטי שנוצר בשל הרטוריקה ופסקי דין בודדים וההתדיינות והביקורת באקדמיה והתקשורת, הרי למעשה רוב רובן של העתירות נדחות. וכך נכון הדבר. שכן, המדינה אינה מנוהלת על ידי בית המשפט אלא על ידי הממשלה והכנסת ותפקידו של בית המשפט היא ביקורת שיפוטית המבוססת על הדין. דחיית עתירה אינה משקפת הסכמה לתבונת השיקול השלטוני ובית המשפט יתערב על כן רק במקרים נדירים אם יש בה פגיעה בדין, וכאשר מדובר בממשלה בכללי המשפט המנהלי. עוצמת בית המשפט העליון אינה באה איפוא לביטוי בהתערבות שהיא שולית, אלא ביכולת ההתערבות המרתיעה את הרשויות מפגיעה בזכויות וממעשי שרירות.
כך היה בעבר. אך הזמנים השתנו. הקונבנציה נשברה. ראשית, על ידי דיסקרדיטציה אישית של שופטים בעיתונות הפופולארית, שגרמה לפגיעה באמון בבית המשפט (הגם שעדיין גבוה הוא בעשרות אחוזים מאמון הציבור בממשלה ובכנסת וכל שדרות הציבור ממשיכים לפנות אליו) ושנית, על ידי שינויים פוליטיים. בגידרם התפקיד המסורתי של ההגנה על ידי בית המשפט אינו מתמלא על ידי שר המשפטים ואף הוגשו שלל הצעות חוק שאחת מהן כבר הפכה לחוק הפוגעות במעמד בית המשפט העליון, זאת תוך התבטאויות פוגעות של שרי הממשלה.
אם ימשך תהליך זה – ולדעתי אנחנו בשעה 12:00 ונזק תדמיתי כבד כבר נגרם– לא תהיה לאזרחי המדינה הגנה מפני שרירות שלטונית. לא הדין ישלוט בנו אלא הממשלה שיש לה גם רוב בכנסת וכן פקידיה. אין דין ללא דיינים, ואין דיינים אלא ככל שהם עצמאיים ובלתי תלויים. אכן, כוחו של החוק נובע מעצמאות בית המשפט ואם תפגע עצמאות בתי המשפט מדינת ישראל לא תהיה עוד הדמוקרטיה שהכרנו.
לאחרונה נכתבו דברי ביקורת על פסק הדין של שופטי בג"צ, שדן בנושא המיגון. מובן הוא כי ביקורת על פסק דין זה או אחר, בין שבג"צ מקבל את העתירה ובין שהוא דוחה אותה, היא ביקורת לגיטימית. בניגוד לסברה ולנאמר במרבית מאמרי הביקורת הממשלה הסכימה, שחובתה היא למגן את בתי הספר ואילו שיטת המיגון שנבחרה בוססה על המלצות רשות מינהלית, וכפי שהוצג בפני בית המשפט בניסוי שנעשה לבחינת אפקטיביות השיטה, 43% מהילדים לא הספיקו להגיע למרחב המוגן ב-15 השניות הדרושות מעת מתן ההתראה. כן הוסבר שלעתים לא ניתנת התראה כלל.
כאמור, ניתן לחלוק על פסק הדין. אך בראש וראשונה על הציבור ועל כל אחד מאזרחי המדינה לעשות ככול אשר לידיו לשמירת עצמאות בית המשפט.
 לדף קודם / לראש הדף
|
|
|
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים