ליצור עתיד חדש לישראל *(א') אדר' אריה שילה* - 01/10/2007
פתח דבר
לכאורה, אין צורך להצמיד את המילים - עתיד חדש, שבכותרת רשימה זו, האחת לרעותה, מכיוון שלכאורה העתיד תמיד הינו חדש. למרות זאת קיים היגיון רב בצירוף מילים זה, משום שברוב המקרים אנו תופסים את העתיד כהמשך של העבר, ולכל היותר כמעין תיקון שלו. בכל ניתוח של סוגיה אסטרטגית העוסקת בחיזוי העתיד ובהשפעה עליו, נדרשת חשיבה משוחררת מכבלי העבר, בצד וויתור על הנחות היסוד המקובלות. חשיבה שתאפשר ליצור עתיד חדש, אינה המשכה של דרך כלשהי, אלא בחירה בדרך חדשה.
תכליתה של מדינה חברה דמוקרטית בנויה על הסכמה חברתית רחבה, שהיא הדבק המאחד הנדרש לקיומה. בחברה מעין זו מצפה האזרח מהשלטון ליחס הוגן, טיפול יעיל, הוגנות, שקיפות ובעיקר - לקשב ודאגה אמיתית לצרכיו ולשאיפותיו. כאשר כל אלה קיימים, יש בהם כדי לתרום לאיכות החיים, לשפר את שביעות הרצון של האזרחים ולהגביר את מידת נאמנותם והזדהותם עם המדינה - ללא קשר לדעות פוליטיות ואינטרסים סקטוריאליים. במאמר המיוחס לאריסטו נאמר שלכל דבר ביקום יש תכלית, וכל התכליתות מובילות אל "תכלית עליונה", אשר לאחר השגתה אין תכלית נוספת. תומס הובס טוען שתכליתה של המדינה היא להגן על אזרחיה ולשמור למענם על הסדר הציבורי, וכביכול לשם כך מוכנים האזרחים לוותר על חלק מחופש הפעולה שהיה להם לפני קיומה של מדינה. פירוש זה של קיום ממשל נראה לי צר מדי. התכלית העליונה של המדינה, לטעמי, היא יצירת משטר אזרחי, שבו האדם הוא העיקר. משטר כזה יעמיד בראש מעייניו את השגת מירב היתרונות לאזרחיו. כמובן לא את כל היתרונות לכל פרט בציבור. משטר כזה, אם הוא משטר נאור, יתחשב באורח מובן מאליו בכל חלק של הציבור, גם במיעוט קטן. יעניק לו את החשיבות הראויה וישמור על זכויותיו.
אובדן סדרי העדיפויות קשה אולי להודות בכך, אך ברור לכל שלא זה המצב בישראל. השלטון כאן דואג לעצמו יותר משהוא דואג לאזרחים. נבחרי הציבור דואגים קודם כל לקדנציה הבאה, עובדי הציבור דואגים בעיקר להאדרת מעמדם, ואלה גם אלה דואגים להגדלת שכרם ושיפור תנאי העסקתם. הזלזול, השטחיות וחוסר העקביות שולטים, על חשבון התכנון והדאגה לעתיד המדינה. ההתמקדות היא בטווח הקצר, כי "בטווח הארוך כולנו מתים". חזון ומנהיגות אין כאן, ציניות - יש ויש. ניתן להיווכח בקלות שרוב אבני-הדרך בדרכה של המדינה בעשורים האחרונים, הן מהתחום המדיני-ביטחוני- מלחמת ששת הימים, ההפתעה ביום-כיפור, השקיעה בבוץ הלבנוני -מוסרית וצבאית כאחת- האינתיפאדה הראשונה עם המו"מ המדיני לאחריה, היציאה מלבנון ולאחריה - אינתיפאדת אל-אקצה והמשבר החברתי-כלכלי החמור, שהתעורר בעקבותיה ונמשך מעל חמש שנים. בעיות הביטחון תופסות מקום נכבד, אולי נכבד מדי, בתודעה הציבורית והשלטונית אצלנו. האומנם יש הכרח שדגל הביטחון יונף תמיד לפני או במקום הדגל החברתי? לא בהכרח. מדינה חפצת-חיים חייבת להציב את התחום החברתי-אזרחי במקום הראוי לו על-פי חשיבותו האמיתית, גם ביחס לבעיות הביטחון. הזנחת התחום החברתי-אזרחי מביאה לניכור בין האזרחים למדינה, דבר המהווה סיכון קיומי בפני עצמו.
אובדן אמון הציבור התוצאות של סדר-העדיפויות המוטעה הזה באות לידי ביטוי דווקא בתחום החברתי-אזרחי, ולאו דווקא בתחום הביטחוני: אבטלה, מערכות חינוך ובריאות לקויות, עוני ופערים חברתיים, פגיעה באיכות הסביבה, תשתיות פיזיות קורסות, סחטנות פוליטית בכנסת, אלימות פיזית ומילולית, ירידת כבוד מערכת המשפט וקריסת האמון במערכות השלטון. ובזאת לא מסתיים העניין. האזרח, או כל חלק מהציבור, החש שהשלטון לא מתייחס אליו בצורה הראויה, "פורש" מכלל הציבור ומתחיל "לדאוג" לעצמו. בדרך כלל על-חשבון הזולת וברוב המקרים - תוך פגיעה בחוק ובנורמות המקובלות. דוגמאות אינן חסרות: צעירים משתמטים משירות צבאי או לאומי, אזרחים משתמטים מתשלום מיסים, עובדים משתמטים מעבודה "לטובת" קבלת דמי-אבטלה, אחדים עוסקים בפשיעה "קטנה", חבריהם עוסקים בפשעי צווארון לבן, פשע מאורגן, שוחד וכיו"ב, ואילו אזרחים אחדים אף מגיעים להזדהות עם גורמים עוינים (!).
ובתחום של חיי היומיום, כאשר אזרחים מרגישים ניכור גובר כלפי המשטר והחברה, הם מתחילים להתייחס אל זולתם כאל סרח עודף. הנורמות הנוצרות מכך בין היתר הן- לא נורא לאחר, לשקר, לגדף, להרים קול, לסכן אחרים בכביש, לזהם את רשות הרבים, ובעצם- מה לא ? זו המדינה שלנו לטוב ולרע. אנשים נהדרים, נורמות איומות.
* זוהי רשימה ראשונה, מתוך 2, של חבר הנהלת נ.צ. לדמוקרטיה, האדריכל אריה שילה. רשימה שנייה תופיע בעיתון הבא של נ.צ. לדמוקרטיה.
חזרה לגליון