על מה אנו נאבקים? מנהלת בית ספר תיכון מסבירה את מאבק המורים רינה אבן טוב - 01/11/2007
בשנים האחרונות, כמעט ואין שנת לימובדים שנפתחת ללא איומים לשביתה או בשביתה של ממש. דעת הקהל בנושא, נעה בין אדישות לכעס- ובמקרים קיצוניים אף לגיחוך. במקביל, חלה הידרדרות במעמד המורה שהובילה לשחיקתו המהירה ולהורדת מקצוע ההוראה לשפל חסר תקדים. מחקרים מראים כי קהל המורים מזדקן וכי צעירים אינם מעוניינים לפנות להוראה . שכר המורים נשחק, הם חשופים לביקורת ולהיעדר התחשבות בצורכיהם. כל אלה חיזקו את התדמית השלילית של המורים בציבור. מה עוד צריך לקרות לנו כדי שנתחיל לדאוג? מתי תקום כאן מנהיגות שתשים את החינוך בראש מעייניה? שתשנה את סדר היום הלאומי? שתסתכל קדימה ותבין שכל שקל של השקעה בחינוך הוא השקעה בפיזיקאי, בחוקר, במדען, בפילוסוף ובמשפטן של המחר? מתי תקום מנהיגות אמיצה שתעז לשים את החינוך לפני הכל?
המורה הישראלי בהשוואה לעמיתו בעולם תנאי העבודה של המורה ניתנים למדידה ולהשוואה על-פי קריטריונים קבועים כגון: מספר תלמידים בכיתה, שעות הוראה והשכר. בניגוד למוסכמה, הרואה במורה הישראלי כמי שעובד מעט וזוכה לחופשות רבות, המורה הישראלי עובד הרבה ועובד קשה בהשוואה לעמיתו בעולם. למשל: בארה"ב לומדים 180 ימים בשנה, בצרפת עוד פחות ובישראל- 200 יום. גם מספר שעות ההוראה בשבוע גבוה ביחס למדינות אחרות בעולם, וזאת ללא התייחסות לישיבות, אסיפות הורים, טיולים, פעילויות חברתיות ותגבורים שהן שעות עבודה הניתנות ללא תמורה.
גודל הכיתה הממוצע ביחס למדינות אחרות בעולם ברוב מדינות העולם מספר התלמידים בכיתה קטן יותר מאשר בארץ. למשל בארה"ב, קנדה, איטליה וצ'כיה מספר התלמידים בכיתה נע בממוצע בין 25 ל30. בפינלנד ובבלגיה, מספר התלמידים בכיתה הוא 20 לעומת 40 תלמידים בכיתה בישראל.
שכר המורה שכר המורה בישראל מגוחך ומעליב הן ביחס לבעלי מקצועות אחרים במשק והן ביחס לעמיתו בעולם. בהשוואה למדינות אחרות בעולם, נמצאת ישראל במקום ה-28 ובתחתית הטבלה ורק פולין והונגריה מדדות אחרינו. כך שלמעשה, מצבו של המורה בישראל, עגום ביותר ביחס לעמיתו בעולם. אם לא יחול שינוי מיידי בתנאי העבודה הבסיסיים של המורה, וללא שיפור משמעותי בשכרו, התופעה המדאיגה של מחסור בכוח ההוראה תלך ותעמיק. עם הזמן, אנו עלולים להתעורר למציאות בה לא ניתן יהיה לגייס מורים. באוסטרליה יצאה לאחרונה קריאה של ראש העיר אל פקידים בכירים במחלקת החינוך לעשות הסבה להוראה בשל מחסור רציני בכוח הוראה. בארץ, בזמן השביתה, לא נמצאו מתנדבים למלא את מקומם של המורים בכיתות.
מעבר לשיפור בתנאי ההעסקה יש צורך חיוני ומיידי להוביל שינוי בתודעה ובתפיסה הציבורית לגבי מקצוע ההוראה ולשפר את תדמית המורה. הציבור אינו רואה בחינוך "פרופסיה" (מומחיות ומקצוע קבוע). התפישה היא "שכל אחד יכול להיות מורה". מורים נתפשים כפועלי הוראה - ולא (כ)מחנכים נושאי בשורה. בואו ניתן את הדעת להתמודדות היומיומית של המורה בישראל עם התלמיד הטיפוסי: המורה הוא שחקן שקהל הצופים שלו לרוב אינו בא מרצונו לראות את ההצגה. גם נושא ההצגה לא בהכרח מעניין אותו. המורה צריך להיות בעל ידע, השכלה רחבה, משעשע, מאתגר, סטנדאפיסט בעל חוש הומור, סמכותי, כריזמטי, קשוח, רגיש ומה לא? המורה נותן שירות שקהל היעד שלו לא בהכרח מעוניין לקבל. אם נוסיף את ההתמודדות עם גיל ההתבגרות, עם בעיות משמעת, עם לחצי הורים, עם משבר הסמכות והמתירנות, נראה שבעצם להיות מורה ממש לא כל אחד יכול, ומעבר לידע ולהשכלה, המורה נדרש לכישורים רבים נוספים.
תוכנו של המאבק, אם כן, הוא אמנם על שכר ותנאים, אך בעצם ובעיקרו הוא על דמותה של מערכת החינוך ותדמיתו של המורה, וקשה להפריד בין השניים שהרי הם שזורים זה בזה. רק העלאה משמעותית בשכרו של המורה, והערכה אמיתית לעשייה החינוכית ולמקצוע ההוראה יובילו לשינוי תדמיתו של המורה ולרפורמה המיוחלת לחינוך.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -- - - - - - -- - - - - - - -- - - - - - - - - -
* הכותבת היא מנהלת בית ספר התיכון הראל, במבשרת ציון.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים