הסערה שהצעותיו של שר המשפטים עוררו היא במקומה. יש אמנם היבטים משפטיים מובהקים וגם שיקולים פוליטיים פרטניים בהצעותיו, ובעקבותיהן בדיון המתגלגל והולך בתחום הזה. אבל, נראה שכמעט בלא יודעין פתח פרופ' פרידמן שער לדיון במהות הדמוקרטיה הישראלית. וזאת כיוון שבנוסף להתקפה, מצד אחד, ולהגנה, מצד שני, על הרשות השופטת כולה ובעיקר על בית המשפט העליון על תחומי אחריותו השונים, יש צורך לבחון בעיניים פקוחות את הרקע האמיתי ואת המשמעויות הפוליטיות של ההצעות ושל התמיכה וההתנגדות להן. דבר זה עדיין לא נבחן כהלכה. אם מתעלמים מהשיקולים האישיים ו"המקצועיים" של כל המשפטנים והפוליטיקאים המעורבים בסערה, מסתבר כי עד עתה התמקד הדיון בהיבטים הפורמאליים והארגוניים של שאלת מעמד בית המשפט והשופטים בישראל. מבחינת הרכיבים הפורמאליים הדיון התמקד בסמכויות בית המשפט לדון במה שלכאורה הן שאלות פוליטיות טהורות ולא שאלות משפטיות, כמו השיקולים הפוליטיים הקובעים את מדיניות הממשלה בתחומי הביטחון, מדיניות החוץ, הכלכלה והמעמד והיחס לקבוצות אוכלוסין שונות. מבחינה ארגונית עוסקים שני הצדדים המתעמתים בעיקר בשאלת הפרדת הרשויות והיחסים בין הכנסת, הממשלה והרשות השופטת. בהקשר הזה הטיעון העיקרי של פרופ' פרידמן הוא כי הסמכויות שבית המשפט נטל לעצמו שלא כהלכה בימי שמגר, ובעיקר בימי ברק –מה שנקרא "השפיטות"– פוגע קשות בכנסת ובממשלה, מפריע ואפילו מונע מהם למלא את תפקידם במערכת הדמוקרטית כביכול של ישראל, גורם לפיגורים בהליכים הפוליטיים, ויוצר עומס רב על מערכת בתי המשפט. על פי דברי פרידמן, שינויים מהותיים בתחומים האלה יגרמו רק לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית, וזאת על ידי העצמת הכנסת והממשלה, על ידי הפחתת עוצמת הרשות השופטת, הבטחת היציבות הפוליטית, אפשרות של יכולת תגובה נאותה לממשלה והעומד בראשה. כמו בעניין התקפת כורים גרעיניים, וטיפול בכל המאיימים על קיומה של ישראל. לבד מפגיעה בבית המשפט העליון, שהלכה למעשה הוא המוסד הבריא ביותר במערכת הישראלית שעדיין זוכה לאהדה רבה של הציבור, הפתרונות שפרידמן מציע לא יביאו אף לא לאחת מהתוצאות שהוא מבטיח. הן רק תחמרנה את המשבר הקשה שבו נתונה הדמוקרטיה הישראלית. וכל כך למה? ראשית, ביצוע ההצעות של פרידמן לא יגרום לחיזוק עוצמתה של הכנסת ויכולתה לתפקד כהלכה. הכנסת "נולדה" חולה וחלשה לחלוטין. עוד מימי דוד בן-גוריון, רוב ראשי הממשלה הישראליים והממשלות שבראשן הם עמדו עשו ככל יכולתם להחליש את מעמד הכנסת. והם הצליחו. אין צורך להרבות במילים בדבר חולשת הכנסת ומעמדה הנחות באהדת הקהל הישראלי. היכולת של הכנסת להשפיע על מהלכים פוליטיים היא מועטה לחלוטין. פגיעה במעמד בית המשפט לא ייטיב את מצבה של הכנסת. שנית, אין כל ספק שבעיקרו של דבר פרידמן מעוניין בחיזוק עצמתם של הרשות המבצעת: הממשלה והעומדים בראשה, ובייחוד את ראש הממשלה הנוכחי ואלה שיבואו אחריו בעתיד הקרוב. והנה, בחינה ללא פניות של עצמת הממשלה, של ראש הממשלה ושל כמה מהשרים, בייחוד של שרי הביטחון והאוצר, תראה כי למרות חולשותיהם בגלל הקואליציות הבלתי יציבות, איכות השרים, התלות בבעלי ההון והפקידות הממשלתית וכיוצא באלה גורמים, ראש הממשלה ושריו הם בעלי העוצמה הרבה ביותר במערכת הפוליטית הישראלית. הם שמכתיבים את הרוב המכריע של החקיקה בכנסת, הם שלטוב ולרע, ובהרבה מקרים לרע, קובעים מדיניות, מקבלים החלטות ומבצעים אותן ללא מתן תשומת לב לחברי הכנסת, ובעיקר ללא כל תשומת לב לרצונות ולצרכי הציבור הרחב. מה שקרה במלחמת לבנון השנייה ולאחריה רק מאשרים את ההבחנה הזו. לכן פרידמן טועה מאד באבחנה ובמרשם, שאותו הוא מציע. אם תתקבלנה הצעותיו רק עצמתם של ראש הממשלה, שריו ופקידיהם תגבר עוד וההחלטות השגויות שהם מקבלים מדי יום ביומו רק יגדל. עקב זאת עוצמתה של הכנסת תפחת עוד, ובית המשפט שהיה השומר הכמעט בלעדי, גם אם לא הטוב ביותר, של זכויות הפרט והחברה ובכך על הדמוקרטיה הישראלית הפגומה, ייחלש מאד ולא יוכל להגן על האזרחים והמשטר הפוליטי בישראל.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - * גבי שפר הוא פרופ' במחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית בירושלים
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים