את השורות הבאות פרסמתי במדור "דיעות" ב"מעריב", ב-28 בנובמבר השנה. אוסיף כאן מה שהתחדש לי לאחר פרסומן. וכך כתבתי: "אין לי שום יומרה להביע דעה בעניינים משפטיים טהורים. אבל קרבות הרחוב בין שר המשפטים לבין נשיאת בית המשפט העליון וכמה מעמיתיה לשעבר, כבר מזמן חדלו להיות משפטיים בלבד ונהפכו יותר לפוליטיים, וממילא גם לאישיים. ועל פוליטיקה גם אני יכול לומר משהו.
"ומה שאני אומר הוא תמיהה אחת גדולה, על מה שנראה כקולקטיביות רעיונית נוסח מפ"ם ההיסטורית של כל השופטים לשעבר של בית המשפט העליון. אין בהם אפילו אחד שחושב אחרת מביניש וקודמה ברק? אין מישהו שסבור שבג"ץ חודר לתחומים לא לו? כולם עד אחד מחזיקים בדעה שאין צורך ברפורמות במערכת המשפט? כולם מאמינים שהשר פרידמן בא רק להזיק ולנקום ולהרוס? קשה להאמין.
"היכן כל אלה שחלקו כל השנים על תפיסתו של הנשיא ברק שהכל שפיט? איפה למשל המשנה לנשיא (בימי שמגר) מנחם אלון, משפטן מהמעלה הראשונה, שהתכתש עם ברק על תפיסתו, ואיה אחרים שחשבו כמוהו? היכן הנשיא לשעבר משה לנדוי? מה עמדתו של הנשיא לשעבר שמגר, שמעבר למעורבות קצרת מועד בניסיון פשרה אחד אין שומעים אותו?
"הם שותקים כולם, כל הלשעברים. אנו שומעים רק את הרביעיה ברק-זמיר-חשין-דורנר, תומכי ביניש, המהלכים עלינו אימים באשר לכוונות ולהשלכות הנוראות של השינויים שמציע השר. איך נפרש את שתיקת כל היתר? כהודאה שהיא הסכמה? כפחד ממישהו? כיישור קו של הגילדה והתחפרות בעמדות, גם אם אינך שלם איתן, כדי להדוף יחד את האויב פרידמן? כל האפשרויות אינן סימפטיות כשמדובר בשופטים. ובכל מקרה, המלחמה הפומבית הגיע לשלב כזה, שלא שמורה להם, לחולקים על ברק-ביניש, עוד זכות השתיקה".
עד כאן הפרסום ב"מעריב".
כמה ימים אחריו, יצא לי לשוחח באקראי עם אחד משופטי בית המשפט העליון בדימוס, שידעתי שבעת כוהנתו לא היה שלם עם תפיסותיו המשפטיות של אהרן ברק, והיה לי גם יסוד להניח שהוא תומך לפחות בחלק מהרפורמות שמבקש שר המשפטים פרידמן ליישם. שאלתי אותו מדוע אינו משמיע את קולו בפולמוס שהתפתח בשאלת סמכויות בית המשפט העליון.
"אילו זה היה פולמוס משפטי ענייני, והיה מתנהל דיון רציני שאינו נגוע בעניינים צדדיים", אמר, "הייתי אולי מוצא דרך לבטא גם את דעתי. אבל מרגע שזה נראה יותר כמלחמה אישית ופוליטית בין שני אנשים, איני רוצה להיכנס לביצה הזאת".
גם במחיר יצירת מצג-שווא לא מחמיא, שכל שופטי העליון בעבר ובהווה הם בדעה אחת? – שאלתי.
"לצערי כן", השיב ולא יסף. גם ביקש שלא אזכיר את שמו.
צר מאוד שחילוקי דיעות מהותיים כל כך, הנוגעים ליסודות המשטר והראויים לליבון רציני, נראים גם בעיני שופט עליון בדימוס, ולא רק בעיניו, כביצה פוליטית, כזירת התגוששות בוצית של עסקנים. ואי אפשר להתעלם מכך, שלזהות שני האנשים העומדים משני עברי המתרס בפרשה זו ולאישיותם, יש תרומה לא מבוטלת למצב הביצתי שנוצר.
מצד אחד, שר המשפטים דניאל פרידמן, שלא מעט מהצעותיו ותוכניותיו לגבי מערכת המשפט ויחסיה עם רשויות השלטון האחרות אכן ראויות ונכונות, לא הסתיר עוד לפני שהיה לשר את חוסר הערכתו המקצועית כלפי השופטת דורית ביניש. הערכה זו לא השתנתה כמובן ברגע מינויו, ומקרינה על יחסו אל נשיאת העליון. ולכך נוספה פרשת מקורבתו פרופ' נילי כהן, שביניש חסמה את דרכה לבית המשפט העליון.
במצב כזה קשה לו לפעול בלי שייחשד שאינו בא בידיים נקיות. ומעבר לכל זה, נראה גם שהשעה דוחקת לו, לשר המשפטים, היודע כי כהונתו קצובה ולא ארוכה, והוא צריך להספיק.
מהצד האחר, דורית בייניש, עם כל הכבוד, אכן אינה אהרון ברק, ולא מאיר שמגר - לא מבחינה משפטית-מקצועית ולא מבחינה סמכותית ומנהיגותית. קשה לראות את פרידמן פועל כפי שהוא פועל, כאשר מולו, כנשיא העליון, מכהן שמגר או ברק.
וכך הידרדר הדיון החשוב לגבי סמכויות בית המשפט העליון ויחסי הרשות השופטת עם שתי אחיותיה, המחוקקת והמבצעת, למריבת תגרנים המוכרת לנו מהביצה הפוליטית וגם מהשוק - והריח בהתאם. וגם שתיקת השופטים בהתאם.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים