על דת ומדינה (א) - בין אמונה לפונדמנטליזם דתי-פוליטי ד"ר אורי הופרט, עו"ד - 01/03/2008
יש להבדיל בין הממסד האורתודוכסי ובין מאמיני האמונה הדתית. שהרי בקרב המדענים מצויים שומרי מצוות, ובין לא מעטים מבין פוסקי ההלכה הדתית יש המכירים בתוקפן של אמיתות המדע, על בסיס פרשנות כזאת או אחרת, תוך מציאת שביל הזהב, כך נהג פרופ' אפרים אורבך המנוח. העולם ההומניסטי, לעומת זה, אימץ לעצמו את תפיסות המדע על שינוייה. הוא עשה כן "על תנאי", תוך פתיחות כלפי כל ממצא וכל תגלית וכל גילוי של תפישה אחרת. לפי זה, כל תיאוריה יש לה תוקף יחסי - כל עוד לא ערערו אותה ממצאים חדשים. משום כך פתוחה הדרך להטלת ספק ולהצגת רעיונות חדשים. ההומניזם שם במרכז את האדם והרציונליזם גורס את האפשרות ואת הרשות להטיל ספק בכל דבר, כחלק מהותי של השקפת העולם האנושית. ההלכה בתפיסתה הפונדמנטליסטית "יודעת" תשובה לכל שאלה, שהרי אין בשבילה מוקדם ומאוחר. היא דוחה על הסף כל תורה שאינה מתיישבת עם השקפתה. אין בה מקום להטלת ספק, ולפיכך גם אינה יכולה להיות סובלנית לגבי תורות אחרות, אמונות ודתות, זולת אלו שלה. כל עוד גישה זו היא נחלתם של המאמינים בה בלבד –ניחא. אבל כאשר בעליה מבקשים להשליט את אמונתם מכוחו של חוק (חילוני !) ותוך שימוש בפתיחות זו שביסוד המשטר הדמוקרטי –חייבים להתקומם כל אלה שההומניזם יקר להם. כאשר תפישות אלה משתלטות על מוחו של העם, כאשר הן קובעות את סולם העדיפויות האינטלקטואלי (דחיקת לימודי חול מפני לימודי קודש), הן הופכות לאותם "האיזמים" שהמיטו אסון בעבר, וקרוב לוודאי גם בעתיד, על אומה שהשתעבדה להן והפקירה בידי הדוגלים בהן את רסן השלטון הארצי. התפישות המיסטיות טוענות למונופולין על מוחותינו ועל חיינו הלאומיים, בתוקף היותן נובעות ממקור שהוא לעיון – על אנושי, נעלה מכל מקור אחר. הסכנה הטמונה בגישה הזאת היא גדולה. על-פי ההלכה השואבת מכוחות מיסטיים, עם ישראל מצווה להיות שלא ככל הגויים, התפיסה האמונית מביאה להתבדלות ולהסתגרות, ובעקבות זאת להתנשאות שסופה מר. אפשר שיבוא מי שיטען כי עוול אני עושה ליהדות האורתודוכסית, בכך שאיני מזכיר ומדגיש את הערכים האנושיים הנעלים שבה ואשר אותם, על-פי הדעה המקובלת, היא הורישה לאנושות. אבל אין ברצוני להצביע על מה שהכול יודעים ומסכימים לו, כי אם להדגיש את הנזק והסכנה הטמונים בהשתלטות השקפת עולם צרה על המדינה ועל חיי אזרחיה. הסכסוך בין שני המחנות, החילוני והדתי, ששניהם טוענים למרות הכול שהם שייכים לעם אחד, הולך ומעמיק. מי שדיבר על מאמצים למנוע "מלחמת תרבות" נאלץ להודות שזו איננה צפונה אי שם בחיק העתיד, אלא היא כבר נחלת ההווה. הפילוג בעם היה לעובדה והוא ילך ויעמיק בדור הבא, משום שהוא מקיף את כל תחומי החיים - חינוך, חיי המשפחה, אורחות החיים וחיי התרבות. מלחמת התרבות המתקיימת לנגד עינינו הולכת ומתעצמת. הודות להסכמים הקואליציוניים ומכוח נדיבותו של השלטון הציוני צבר המחנה הדתי האורתודוכסי הפוליטי, על שלוחותיו, כוח רב. הממסד הקונסטיטוציוני, "החילוני", שהעניק למחנה האורתודוכסי את הכוח, הופתע כשנתבררה לו עוצמת הכוח שהוא עצמו נתן בידי יריבו-שותפו, אם מתוך נוחות ואם מתום עיוורון. כאשר שלטון החוק מוצג בחוגים נרחבים כנטל, כאשר הדמוקרטיה ממילא אינה ערך יהודי, וכאשר הולכת וגוברת "ההבנה" כלפי אלימות על רקע תיאולוגי - די בכך כדי להנמיך את קומתם של המוסדות הנבחרים ולגמד את מעמדה של הרשות השיפוטית החילונית. ודי להזכיר את ההתקפות על פסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה, אשר התירה בשלהי 1987, מופעי תרבות בשבתות בירושלים ואת תמיכת חוגי הימין במתקפת שר המשפטים, הפרופ' פרידמן, במתקפת המכרסמת בדימויו ובכוחו של בית המשפט העליון. נותרה לפליטה רק שותפות הגורל היהודי. ברם, גם זו אינה יותר מאשר סיסמה שחוקה ושוב אין היא מנוף לאחדות המעשה. למחנה הדתי-אורתודוכסי יש קונספציה טוטלית, לפיה עם ישראל ותורת ישראל חד הם. ותורת ישראל היא זו שנשתמרה בספרות ההלכתית. תפישה זו גררה אחריה היצמדות למינוח שיש לו ערך אדיר בגיבוש המודעות האורתודוכסית. על פי ההלכה "אדם נעשה חופשי כבר-מינן", שכן מי שנפטר משתחרר מקיום מצוות הדת, כפי שנאמר: "להבדיל בין קודש לחול". החילוניות בזויה כאנטי תיזה לקדושה, היא ביטוי לוולגריות, נודף ממנה ריחה של ה"התייוונות" השנואה. שהרי שיחת חולין היא שיחה טפלה. יחסו של יהודי "תלמודי" ליהודי ה"חופשי" דומה להפליא ליחסו של אותו יווני, שבעיניו כל מי שאינו כמותו הרי הוא ברברי. המחנה הלא אורתודוכסי נפל במלכודת שטמן לו הממסד הדתי ואף אימץ לעצמו את התואר "חילוני" כתווית זיהוי לעצמו, בלי לחוש, כי הוא מאמץ לעצמו הגדרה המבזה אותו בעיני המחנה הדתי-אורתודוכסי. אמנם על מדינת ישראל להתגאות בקיום משטר דמוקרטי בעדן מלחמה מתמדת. זכור לנו, כי ארצות הברית חרגה ממסורתה הדמוקרטית המפוארת במלחמת העולם השניה ובמשך זמן רב החשידה ואף הושיבה במחנות הסגר את אזרחיה ממוצא יפני בחשד לשיתוף פעולה עם האויב אחר ההתקפה שאמריקה ספגה בפרל-הרבור. המלחמות לא הביאו לסדקים משמעותיים בחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. ברם, היריב הוא מבפנים: ואכן, שר בממשלת ישראל, ראלב מג'דלה הצהיר, בפומבי בשלהי חודש נובמבר 2007, כי הר הבית הוא אתר מוסלמי וזאת – מאחר ולדידו חוקי האיסלם עדיפים על חוקי המדינה. מה הפלא, הרי גם אנשי הימין-הדתי בישראל טוענים טיעון זהה: ההלכה עדיפה על חוקי המדינה! אין חולק, כי העדר חוקה הוא פרי הסדרים קואליציוניים עם "המחנה הדתי". העדר הסדר קונסטיטוציוני מפורר את שלטון החוק. אין גם ספק, כי בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק מיישר את הפינות ומכח יוקרתו והרכבו האינטלקטואלי הראוי לשבח, יוצר מן חוקה שבע"פ המחייבת מכח התקדים. ודווקא בשדה זה מתערער מעמדו של בית המשפט העליון במאבקו נגד "מיטיבו" כביכול, קרי -שר המשפטים, פרופ' פרידמן דווקא על אף היותו משפטן מוערך. על סדר היום עומד כעת (נובמבר שנת 2007) תיקון לחוק יסוד: השופטים. שר המשפטים, בתמיכת החוגים הדתיים והימניים מציע לקצץ בסמכות בית המשפט העליון. בפיו טענה, כי "בית המשפט הפך לגוף מחוקק" יתכן, אולם בהעדר מימוש חוקי של עקרונות מגילת העצמאות אין מנוס אלא להישען על המחסום החוקי מבית מדרשו של בית המשפט העליון. פרופ' פרידמן, משפטן בעל שיעור קומה ובעל כישורים מוכחים, מציע כי בית המשפט העליון יורשה אמנם לבטל חוק אנטי קונסטיטוציוני (כגון: חוקים הפוגעים בזכויות האדם והאזרח), אולם בכוונתו להתיר לכנסת לחזור ולחוקק את החוק הפסול ברוב מיוחס. האם אין בכך גירסה "חדשנית" ל"חוקת וויימר", אשר סללה את הדרך להשתלטות רודנית בשנת 1933 בגרמניה?! אמנם שופטי בית המשפט העליון בדימוס, השופט זמיר, השופט חשין, השופטת דורנר ואף הנשיא המוערך (בדימוס) ברק וגם פרופ' שלמה אבינרי (חתן פרס ישראל) מתנגדים, אולם הסכנה מרחפת מעל הדמוקרטיה הליבראלית ומה יביא יום המחרת, מי ישורנו!
-------------------------------------------------------------------------------------- *סדרת הכתבות מבוססת על הספר "הנעצור במדרון", של כותב הסדרה, ומעודכנת על-ידו.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים