מדוע אולמרט לא התפטר - מותה של האידיאולוגיה הדמוקרטית בקרב המנהיגים פרופ' גבי שפר - 01/03/2008
כידוע, מיד לאחר משברים, מחדלים ובעיות חמורות מאד, כמו לאחר מלחמת 1973 ומלחמות הלבנון הראשונה והשנייה, מתעורר לחיים הדיון בסוגיות של האחריות והאחראים להתרחשויות כאלה. שלא במפתיע הנושא הזה עלה בעוצמה רבה מאד על סדר היום הציבורי בישראל, אחרי פרסום דו"ח הביניים ובייחוד אחרי פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד. שוב, כידוע, הסיבה למהומה, ששככה מיד, הייתה התפטרותם של כמה קצינים, דן חלוץ ועמיר פרץ, מצד אחד, ואי התפטרותו של אהוד אולמרט למקרא הביקורת הקשה שמתחה עליו הועדה, מצד שני. אבל כאשר הציבור, כמה פוליטיקאים, אקדמאים וועדות החקירה הממונות לדון בסוגיות אלה מנסים לבחון את המקורות והתוצאות של מופעים קשים כאלה ואחרים, הפוקדים כל הזמן את החברה והדמוקרטיה הישראליים המקרטעים קשות, יש נטייה ברורה לעסוק בעיקר בהיבטים המבניים, הארגוניים, והמשפטיים. אלה הם, כביכול, הגורמים "הקשים" למשברים, שניתן, לכאורה, לעמוד על טיבעם ומהותם באמצעות מודלים רציונאליים ולהיעזר בנתונים כמותיים בכדי להגיע למסקנות ולדרכים לשיפור המצב. זו הנטייה העכשווית גם כאשר מנותחים היבטים אחרים של החברה והפוליטיקה הישראליים. ולא במפתיע כך גם עשו רות גביזון, יחזקאל דרור וחבריהם בוועדת וינוגרד. וברוח זו, ברוב הדיונים על כישלונות חמורים מתעלמים כמעט כליל מהגורמים החשובים יותר -הגורמים "הרכים" העומדים בבסיס כל התופעות החיוביות והשליליות המתרחשות בחברות ובדמוקרטיות בכלל ובישראל בפרט. דוגמאות של הגורמים "הרכים" האלה הן: הרקע התרבותי, הפילוסופי, האידיאולוגי, הפסיכולוגי והשיקולים האישיים של המעורבים הן בכישלונות והן בהתפתחויות חיוביות. את הגורמים האלה קשה לכמת ולנתחם על פי מודלים רציונאליים. אין לזנוח את הניתוחים של הגורמים הקשים על פי המודלים האפשריים, אבל יש הכרח להתייחס ברצינות רבה לגורמים הרכים היותר בסיסיים. משמעות האחריות במגמה לברר את המשמעות האמיתית של אחריות המנהיגים יש לענות על כמה שאלות בסיסיות שכמעט כל המתדיינים לאחרונה בישראל בסוגית האחריות התעלמו מהן לחלוטין: א. מהי ההגדרה האמיתית, הבלתי משפטית-חוקית, של "אחריות," של "גילוי אחריות" ושל "נטילת אחריות" ? ב. האם ומדוע יש פער בין "גילוי אחריות" ו"נטילת אחריות"? זו סוגיה שצריכה הייתה לעמוד במרכז הדיונים, לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, ולא נדונה כמעט בכלל. ג. בכדי שנבין מה יש צורך להדגיש בעת הדיון על האחריות, השאלה היא מה הם המניעים של מנהיגים במידה שהם אוזרים עוז ומגלים ונוטלים אחריות: האם אלה בעיקר מניעים פסיכולוגיים אישיים, תוצאה של חינוך חברתי או פוליטי, פילוסופיה חברתית או פוליטית, דבקות בתרבות חברתית ופוליטית ליברלית, שיקולי רווח והפסד, או תוצאה של לחצים פוליטיים וחברתיים? ד. מה הם הגורמים החוץ-אישיים המשפיעים על נטילת אחריות ועל פרישה מהחיים הפוליטיים: האם זה ההיבט המשפטי, או לחץ ציבורי? והאם הפרישה צריכה להיות תמידית או זמנית? ה. עד כמה גילוי ונטילת אחריות הם מרכיבים חיוניים ואפשריים במשטרים דמוקרטיים בכלל ובישראל בפרט. זאת כאשר המערכת הפוליטית איננה מתפקדת כהלכה, או שהיא נתונה במשבר מהותי. בדברים הבאים יש התייחסות לכמה מהשאלות הבסיסיות מאד האלה בדבר סוגיית האחריות של מנהיגים פוליטיים, שיש בהם גם להסביר מדוע אהוד אולמרט לא התפטר ונטש את הפוליטיקה. אחריות של מנהיגים משמעותה הכרתם העצמית המלאה ללא כל סייגים בהכרח לשלם תמורה מלאה ללא שיעור, וללא יכולת של חזרה עבור המעשים הפוגעים במונהגים שלהם. אבל להגדרה זו ישנו היבט נוסף והוא ההכרה המלאה ללא כל סייגים של המנהיג בזכותו לקבל תמורה הוגנת על מעשים המועילים במפגיע למונהגים שלו, כמו יוקרה אישית וכהונה נוספת. גילוי ונטילת האחריות הם שני הצעדים המעשיים הקשורים בהכרה הזו במשגים שעשה המנהיג. גילוי האחריות משמעו שהמנהיג מכיר ומודה בפומבי במעורבותו במעשים שגרמו לפגיעה במונהגים, ונטילת האחריות הוא תשלום התמורה המלאה בעבור המעשים האלה. למעשה, על פי אפיון האחריות אין להפריד בין שני הצעדים האלה ואין להסתפק במימוש של צעד אחד משניהם בלבד. אי נטילת אחריות במקרים רבים מדי בישראל, והמדובר ברוב ראשי הממשלה הישראליים, הם היו מוכנים לגלות אחריות אבל לא ליטול אחריות. הדברים הולכים אחורה עד ימי בן גוריון וממשיכיו. היו רק מנהיגים מעטים שגם גילו אחריות וגם נטלו אחריות ופרשו מתפקידיהם ולא שבו אליהם עוד. זהו המבחן האמיתי של המנהיגים והפוליטיקאים. הסיבות למצב המתמשך של התעלמות המנהיגים, או מי שנחשבים כמנהיגים, מהצורך לשלם מחיר מלא עבור מעשיהם הלקויים הן מערכתיות. מצבן של המערכת החברתית והפוליטית הישראלית בכי רע, הן נמצאות בהידרדרות נמשכת. למעשה, הדמוקרטיה הישראלית פגומה לחלוטין. מבחינת הריבון האמיתי שהוא העם, זו היא דמוקרטיה פורמאלית בלבד, זו איננה דמוקרטיה אפקטיבית. ההליך הדמוקרטי העיקרי הוא הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות וקצת מתהליכי החקיקה. לעומת זאת, לעם שהוא הריבון האמיתי אין כל השפעה על המתרחש, ובכלל זה על התנהגות המנהיגים שכשלו. מקור הפגמים הטבועים של המערכת הפוליטית הישראלית הוא בהיבטים "הרכים". כמו התרבות האישית, החברתית והפוליטית הבעייתית מאין כמוה. התרבות הזו הפכה לאינדיבידואליסטית במפגיע: השיקול האישי הוא המכריע במהלכי האזרחים וכל המנהיגים הישראלים. התרבות הזו מושפעת חזק מאד מהניאו-ליברליזם והאופורטוניזם הקיצוניים ביותר. הדבר מתבטא לא רק בתחום הכלכלי אלא גם בתחומים החברתי והפוליטי כשלעצמם. הדברים האלה מחמירים בגלל חוסר העניין המוחלט, וחוסר הידיעה הבסיסית בפילוסופיה ובמהות הדמוקרטיה, מצד אחד, ובמתן דגש על ההיבטים הארגוניים, המבניים והמשפטיים "הקשים" כביכול של הדמוקרטיה. מצב זה מחמיר עוד יותר בגין מותה של האידיאולוגיה הדמוקרטית בקרב המנהיגים, המדגישה את הצורך במילוי צרכי האזרחים של המדינה ואי פגיעה בזכויות של אזרחי מדינות אחרות. מבחינות אלה אהוד אולמרט איננו שונה מאד ממנהיגים פעילים ומנהיגים בדימוס בישראל. ואלה גורמי היסוד העמוקים שהשפיעו על החלטתו לגלות, כביכול, אחריות על כישלונו במלחמת לבנון השנייה אבל לא ליטול אחריות על כך, ולפנות את כיסאו לתמיד. הצרה היא גם שאם מסיבות שונות הוא לא יוכל להמשיך בתפקידו, ימלאו את מקומו אישים אחרים שבעבר לא גילו אחריות ולא נטלו אחריות על כישלונות לא פחות חמורים מאלה של אולמרט.
----------------------------------------------------------------- גבי שפר, הוא פרופ' במחלקה למדע המדינה, האוניברסיטה העברית בירושלים.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים