התקשורת אינה אשמה - צריך לבחור צבע עו"ד מירה בית-און (אמסלם) - 01/04/2008
זו כמעט שאלה רטורית, מדוע התקשורת אינה עוסקת כלל, או לא מספיק, בענייני חברה שאינם ענייני "סלבס": למשל בפער חברתי, במגרעות בסכנות ובכשלים של השוק החופשי, בעושק בשוק העבודה, בעוני, בחולשות החברה הצרכנית. התשובה נשמעת בנאלית - כי זה לא מעניין. זו גם האמת, התקשורת לא אשמה. אמת, הייתה סתימת פיות פה ושם, של כתבים שהיו להוטים מידי, להט שלא תאם את המדיניות הפוליטית ו/או הכלכלית של בעלי השליטה. אבל זהו הסבר שאיננו מספק, לשתיקת הכבשים. הנושא החברתי הוגדר כנושא רלוונטי ומעניין את העניים, החלשים, ו/או את עדות המזרח בלבד. זהו לב הבעיה. כך גם מצטמצמת השדולה לאותו נושא, הסקס אפיל ו/או הפוטוגניות שלו. איך זה שלמרות שהבעיות החברתיות מצטלמות היטב, לא נמצא אותן באותה תדירות של סיקור נושאי איכות הסביבה ו/או הקהילה החד מינית וזכויותיה. איך זה שבעיות החברה דחוסות עדיין במסדרונות בתי חולים, בכיתות צפופות, במשפחות החיות בצפיפות דיור, ללא מדיניות של דיור ציבורי, לעומת בניה נמוכה שהיא אגב אסון אקולוגי. איך זה שהבעיות הללו עדיין נמצאות בעגלת קניות של משפחה אתיופית, לעומת שכנתה, בירידה של צעירים לחו"ל, במותגים, במזיעים בתחנה המרכזית, בתאים בבתי הסוהר, בשוק העבודה בחברות האבטחה, בחברות שקמות ונעלמות בן יום, מותירות אנשים שבורי לב, עובדים ללא שכר, ופעורי פה, במסדרונות בתי המשפט, שם מסתובבים בין היתר קורבנות השיטה.
הצבע הורוד על הצבע הוורוד נלחמו הומו סקסואלים ולסביות. קבוצה מוגדרת של אוכלוסיה. נכון. אבל זו קבוצה שהפיזור החברתי שלה רחב. בני עניים ובני עשירים כולם חשופים ל"סיכון" של בת ו/או בת המעדיפים את בני מינם. באופן זה התגייסו ותמכו במאבק על זכויותיהם של ההומוסקסואלים אנשים מכל שדרות הציבור, ובעיקר, הכי חשוב, אנשים בעלי אמצעים ופנויים לנהל מאבק. יתר על כן, הרשת הקהילתית פעלה כפי שכל מיעוט פועל -העדפה פנימית בין חברי הקהילה בכל נושא. רשת תומכת ונאבקת. והמאבק היה בכל הזירות: בתי משפט, מפגנים ופעילות חברתית ותרבותית. מלחמת הכול בכל. הם סיפקו חומר לתקשורת באירועים למכביר, ומצאו אוזן קשבת אצל חבריהם באמצעי התקשורת, כדי לגייס אותם למאבק. כבר אמרנו רשת חברתית היא גורם חשוב.
הצבע הירוק באותו אופן ראיתי לנגד עיני את התנועות הירוקות. אני מודה שאני ירוקה מקנאה. ההצלחה של הירוקים להפוך לדבר הכי חם, תרתי משמע, בשוק- היא הצלחה כבירה, גדולה כגודל האסון המצפה לנו. איך הצליחו קומץ פעילים לגייס אחריהם אלפים, ואת כל האמצעים, לאורך זמן, ולהפוך מתנועה של "טרדנים" "הזויים", עם ספינה, משוטטת בים, "גרינפיס", ומתריעה על אירוע "קוסמי" משהו, שיתרחש -אם בכלל- אחרי ימי חיינו. בהתמדה, בדבקות וביצירת אירועים הצליחו לגייס ציבור רחב, להפוך את הנושא לנושא שאינו יורד מסדר היום. כמעט הכי רלוונטי בשוק. והוא גם "בון טון". וצריך גם להשתייך למילייה" החברתי של אנשי התקשורת. ה"מילייה" - צעירים, מעמד בינוני גבוה, פנויים למאבק על הרעיונות. לפני כמאה שנים כמעט אותם צעירים אינטלקטואלים, בני טובים, הביאו את מהפכת אוקטובר. לזכות הירוקים יאמר, כי מדובר באנשים שלקחו את הנושא על כתפיהם בנחישות, בהתמדה, בתחכום, ותוך השקעה גדולה, יצרו אירועים, הסבירו ויצרו את השינוי. היום כל אמצעי תקשורת מרגיש מחויב לכתוב על הנושא, מידי יום טור תמונה יומית.
הצבע האדום ומנגד אני אדומה מכעס ומבושה. כי הצבע האדום, שמזוהה יותר מכל עם החוליים שרק אנחנו בני החברה אחראים להם, הפער החברתי, אינו זוכה לטיפול הראוי, לא שלנו ולא של אמצעי התקשורת. החלשים עסוקים במלחמת הישרדות מערכת התקשורת והמשפט עסוקות גם במכבסות המילים, ברטוריקה של זכויות חוץ מזכויות חברתיות, השלטון שוקד על הקשר עם ההון, וחברי הכנסת – רובם קדנציה ראשונה, חד פעמיים. קריסת מפעל פולגת עוררה עניין שולי בלבד. איש לא שאל שאלות על המדיניות שהובילה לכך, על התקצוב הציבורי שירד לטמיון, על חוסר תכנון, על גישת כיבוי השריפות, על הכסת"ח המוסרי, על היעדר שיטה, ללא כוונה וללא מחשבה תחילה, על חוסר אכפתיות, על חולשת הנפגעים להגיב במלוא העוצמה הראויה לעוול שנעשה להם.
ואז באה בימים האחרונים קריסת הבורסה והדולר. והנושא התחיל להיות מעניין, אפילו מאוד מעניין, כולם עסקו בו, כי הוא איים על כולם באופן שווה, גם אם ההפסד לא היה שווה לכולם. הקריסה איימה על הקופצים למרחקים ארוכים - אלו שחסכו בקרנות פנסיה והשתלמות, וראו בעיניים כלות כיצד כספם ועתידם עלולים לרדת לטמיון. פתאום שמענו דברים שלא נשמעו בגנות כלכלת השוק וההפרטה. רבים קראו והקשיבו קשב רב, מבוהל, על סף היסטריה, לחדשות המרעישות, כמו אחרי פיגוע רב נפגעים. ככה זה בחברה שרכוש בה הוא ערך עליון. כמעט כמו חיי אדם. הקריסה של הבורסות, ואיום המיתון שבשער, זכו לרייטינג הנכסף של החדשות והעמודים הראשונים: חזק, גבוה, בטוח. שפשפנו עיניים בתדהמה, מהאהבה והחיבוק של התקשורת. אבל עד שסיימנו, הנושא כבר ירד מהכותרות. ושוב חזרו ל"פריחה" של השוק, אפילו אם לכל ידוע שהפריחה הזו, בסופו של דבר, היא כמו פריחת הכלניות.
לחשוב במונחים של סיכון וניהול סיכונים -טרמפולינה אל העושר- או קפיצת בנג'י ללא חבל. הצבע הירוק הפך לדומיננטי, ביום שבו גילו מעצבי דעת הקהל, כי לא מדובר בקבוצת אנשים הזויים אלא באינטרס אמיתי משותף, לכולם, למנוע את חורבנו של כדור הארץ. מרגע שזוהה האינטרס והסיכון המשותף, הנצבע הירוק כבש לאט ובטוח את מעמדו. פרופסור אנתוני גידנס כותב בספרו (אנתוני גידנס "הדרך השלישית תחייתה של הסוציאל דמוקרטיה הוצאת תפו"ח ידיעות אחרונת 2000) כי רק אם יבינו במדינות המערביות הדמוקרטיות, כי הכלכלה של שוק חופשי והפרטה וגלובליזציה ללא מיצרים, הם טרמפולינה אל העושר, אבל גם בנג'י ללא חבל, הם גורמי סיכון, ותוצריהן יגרמו לאסון, רק כך תגיע החברה לתובנה שהפער הגדל והולך, והתהום שנפערת בין קבוצות באוכלוסיה, הם איום מרכזי על הדמוקרטיה המערבית. רק אז יתגייסו כל הגורמים בעלי ההשפעה, להבין שהנושא החברתי אינו הנושא של העניים -אלא של כולם. ואל הצועדים יצטרפו גם אלו שקיבתם מלאה. לפני שיהיה מאוחר. לפני שהבידול והניכור החברתי ידחקו את העשירים לגטאות ושכונות סגורות ומבוהלות, לכלובים של זהב. לתובנות הללו צריכים להגיע ומהר, הדמוקרטיה אינה שריון, היא דקה ושבירה, ולא בגלל הימין המדיני, אלא בגלל הימין הכלכלי. לתקשורת תפקיד חשוב – כמי שבידיה מופקד הפיקדון של הזכות לדעת. במקום שאין לנו מנהיגים, אלא ממלאי תפקידים, צריך כל אחד למלא את תפקידו בנאמנות, בהתמדה ובהגינות ובעיקר באחריות. כך קבעה וועדת חקירה רק לאחרונה.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים