ראיון החודש עם: פרופ' יחיאל לימור, ראש בית הספר לתקשורת, במרכז האוניברסיטאי באריאל ראיין : ברוך מאירי - 01/04/2008
מעולם לא הייתה עיתונות חופשית
את יחיאל ("חיליק") לימור אני מכיר שנים רבות. בעיקר מעבודה משותפת, של עשרות שנים, בעיתון מעריב. עיתון שבו מילא "חיליק" תפקידם בכירים רבים. בין היתר עורך המוסף השבועי "סופשבוע", עורך עיתון הנשים היוקרתי "את" וכתב העיתון בלונדון. בחדר עבודתו, בקומה ה-11 בשכונת קטמון הישנה, יכול אתה להבחין במאות ספרים, בשפות האנגלית והעברית, שנושא התקשורת משותף להן. מעולם, על אף "העצבים" המתוחים של עיסוק בתקשורת, לא שמעתי את "חיליק" מרים קולו. לא על הבוסים "המרגיזים" ולא על הכתב הצעיר שמתקשה בעבודתו. השקט הנפשי הזה מנת חלקו של פרופ' יחיאל לימור גם כיום. באווירה זו התקיים גם הראיון עם "מר תקשורת".
- עד כמה התקשורת בישראל אכן היא חופשית ?
"בהכללה אפשר לומר כי התקשורת בישראל היא חופשית. גם "בית החופש" בניו יורק, המפרסם מדי שנה סיווג של המדינות בעולם לפי חופש העיתונות שיש בהן, מדרג את ישראל כמדינה שיש בה חופש עיתונות מלא. אבל, החופש הזה מוגבל, ויש עליו איומים. במילים אחרות: כשאנו שואלים אם העיתונות חופשית, עלינו לשאול, בעצם, חופשית ממה? יש כמה וכמה צורות של פיקוח על התקשורת: • פיקוח מצד השלטון. בדרך כלל, נוטים לחשוב כי פיקוח מצד השלטון פירושו הפעלת צנזורה. בפועל, אין כמעט פיקוח לפני הפרסום. גם הצנזורה הצבאית בישראל כמעט ואינה מורגשת. היא עוסקת בנושאים שהם אולי חשובים מבחינה ביטחונית, אך משקלם בכלל החומר שמתפרסם בתקשורת זעום ביותר. הבעיה של היחסים עם השלטון היא שונה: בידי הממשל – ולמעשה, בידי כל ממסד - הרבה מאוד מידע. אוצר זה של מידע מאפשר לו "לשחק" עם התקשורת, לעשות מניפולציות, לבצע "ספינים" ובעצם להחליט איזה מידע לשחרר, מתי לשחררו ובעיקר למי לשחררו. • הפיקוח מצד הבעלים. בימי הזוהר של העיתונות המפלגתית ידענו, לדוגמה, שעיתון "על המשמר", ביטאונה של מפ"ם, מביע את עמדות מחנה השמאל. כל מי שאחז בידו עיתון המזוהה עם מפלגה מסוימת לא ציפה כי העיתון יהיה אובייקטיבי ונטול השפעות. כיום, כאשר העיתונות המפלגתית נעלמה מהעולם (למעט במגזר החרדי) יש לנו, לכאורה, עיתונות פרטית, עצמאית ומשוחררת. ולא כך הוא. מי ששולט בכלי התקשורת הם בעלי ההון. אנחנו, כקוראים, איננו יודעים מה השקפותיהם, מה האינטרסים שלהם.
- האם זה מגביל את חופש העיתונות ?
"הדבר בהחלט עלול לגרום להגבלת חופש העיתונות. ואני חושש שהדבר כבר מתבצע בפועל. קשה מאוד לעקוב אחר המעורבות של הבעלים על הנעשה בכלי התקשורת השייך להם. אם הם מספיק חכמים הם מעבירים את רצונותיהם-הנחיותיהם בצינורות עקיפים. ואמנם, ברוב המקרים הם מספיק חכמים והם נמנעים מלהעביר את הוראותיהם ישירות לכתבים או לעורכים. הללו לומדים בהדרגה להבין "לאן נושבת הרוח" ופועלים בהתאם. "אנחנו, כקוראים, איננו יכולים לדעת אם נושא מסוים לא טופל בעיתון בגלל מחדל עיתונאי, או משום שהמדיניות של הבעלים היא להצניע נושאים מסוימים ולהבליט נושאים אחרים, וכל זאת בהתאם לאינטרסים שלהם". • הפיקוח מצד קבוצות לחץ. אלו הן קבוצות חברתיות המפעילות לחצים על אמצעי התקשורת, כדי לזכות בסיקור אוהד (כלומר, סיקור מוטה לטובתן), או לשנות את דפוסי הסיקור של אמצעי התקשורת. -אתה יכול לתת מספר דוגמאות? "ישנן דוגמאות למכביר: קבוצות לחץ של פמיניסטיות, הפועלות ולוחצות לכך לשינוי דפוסי הייצוג של הנשים בתקשורת. גם החרדים מפעילים לחצים בטענות על הסיקור התקשורתי, היוצר, מבחינתם, תדמית שלילית. לחצים דומים באים מהמגזר הערבי, מצד עולי אתיופיה ולמעשה – מקבוצות שונות בחברה הישראלית".
- האם יש לראות קבוצות לחץ אלו בשלילה, או אולי דווקא בחיוב ?
"אני נוטה לראות בחיוב את התופעה הזו. מדוע? מפני שמדובר בלחץ לגיטימי. אבל אם כלי התקשורת הנלחץ הוא כלי תקשורת חלש, במיוחד מבחינה כלכלית, הוא עלול להיכנע. ואז יש לראות בכך פגיעה בחופש העיתונות ובדמוקרטיה. "לתשומת לב מיוחדת בתחום זה ראויה הצנזורה המוסרית שאין מרבים לדבר עליה. בדרך כלל מדובר בצנזורה לא-פורמלית. היא מגיעה אלינו מכמה מוקדים: ממגזר הדתי, או מאנשי חינוך – היוצאים חוצץ נגד פרסומים בתקשורת, בעיקר תכניות או פרסומות בטלוויזיה, בנימוק שאלו פרסומים לא מוסריים. אם הלחצים הם חזקים, עלולים הבעלים להיכנע להם ולוותר על הפרסום או על שידור התכנית".
- מבחינת "טוב להיכנע" בעד ארצנו...
"אל נשכח שאמצעי התקשורת הם, קודם כל, ביזנס. הם מנסים למכור יותר עיתונים ולזכות ברייטינג גבוה יותר בטלוויזיה וברדיו. כדי להשיג את היעד הזה צריך להגיע למכנה המשותף הרחב ביותר, ופירוש הדבר – להשתדל לא להרגיז יותר מדי אנשים"....
- אם כן, לא מדובר עוד בפיקוח ממשלתי, אלא בפיקוח של בעלי הון.
"נכון. הבעיה איננה הפיקוח מצד השלטון. הבעיה העיקרית היא הפיקוח העצמי של אמצעי התקשורת המצנזרים עצמם משיקולים כלכליים". - הולכת וגוברת התופעה של "עיתונאי להשכרה". אין יותר נאמנות למקצוע ולמקום העבודה, אלא הנאמנות היחידה היא לגובה המשכורת. "למען הדיוק ההיסטורי ראוי לציין שהעיתונאי מעולם לא היה חופשי. העיתונות החלה את צעדיה הראשונים לפני כ-500 שנים. מתחילת דרכה זו הייתה עיתונות שהוקמה בעיקר משיקולים עסקיים ונועדה להניב רווחים לבעלים. רק במאה העשרים החלה לנשב רוח חדשה: עיתונאים הנאבקים למען חופש העיתונות. הם יצאו לא נגד המגבלות שהטיל השלטון, אלא גם נגד המגבלות, הגלויות והסמויות, שהטילו הבעלים".
- אך, בכל זאת, אנו עדים לתופעה, שבעלי(ם) של אמצעי תקשורת פרטיים, עיתונים ואלקטרוניים, נזהרים שלא לפגוע במפרסמים הגדולים ?
"למרבה הצער, זו המציאות. גם בישראל יש לנו כמה וכמה דוגמאות ללחצים של מפרסמים. אחת הדוגמאות הבולטות והמוכרות היא חרם המודעות שהטילה חברת "כלל" על "מעריב" בשנות השמונים. הנזק הכלכלי הגדול שנגרם למעריב היה בין הגורמים למכירת העיתון לאיש העסקים הבריטי רוברט מקסוול".
- האם ניתן להתמודד עם הלחץ הזה של המפרסמים ?
"זו בעיה קשה המטרידה לא רק אותנו, בישראל, אלא את כל העולם המערבי. כדי להתמודד נגד המפרסמים על כלי התקשורת להיות חזק מאוד מבחינה כלכלית. אלא שרק אמצעי תקשורת מעטים נהנים מאיתנות כלכלית המאפשרת לעמוד מול הלחצים של המפרסמים – המבקשים סיקור אוהד, "העלמת" מידע העלול לפגועי בהם וכו' – ולהדוף את הלחצים הללו. כאשר מדברים אצלנו על חופש העיתונות, בדרך כלל נוהגים לדבר על כך שהשלטון מדכא את חופש העיתונות ומגביל אותו. זה לא המצב אצלנו. היום האיום הגדול ביותר על חופש העיתונות בישראל, הוא מצד הבעלים ומצד המפרסמים"...
- אם כך הוא המצב, הרי חשיבותו של השידור הציבורי צריכה להיות רבה.
"אני חסיד גדול של השידור הציבורי. אני מקווה ואני מאמין, שהשידור הציבורי לא רק ישרוד –אלא גם יתחזק בעתיד. השידור הציבורי, אם אכן ישרוד, אמור להיות פטור מלחצים של המפרסמים ושל בעלי הבית. הוא ימומן על-ידי המדינה, שיהיה לה מנגנון שיבטיח את קיומו ויהיה משוחרר מגורמים זרים, שאין אנו יודעים מה האינטרסים שלהם".
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים