דבר היו"ר: האמינות אינה חלה על העיתונאים עו"ד שמואל שנהר - 01/04/2008
התקשורת החופשית היא כלי חשוב ביותר במדינה דמוקרטית: היא מבקרת את הממשל וחושפת את ליקויו וכישלונותיו, היא האמצעי שדרכו מתממשת "זכות הציבור לדעת" והיא מעמידה לכלל האזרחים במדינה, על "דוכניה", את שוק הדעות והעמדות של הכוחות הפוליטיים ומאפשרת לציבור לעשות את בחירתו הפוליטית. על כן מוקדש גיליון זה לנושא "תקשורת ודמוקרטיה". אולם לא תמיד עומדת התקשורת במטרותיה. שני אירועים בולטים, שאירעו לאחרונה, מצביעים על כך: האחד -התפקיד שמלאה התקשורת, באופן פרדוכסלי, בהשארתו של אהוד אולמרט בשלטון. בכירי העיתונאים, כמו דן מרגלית, עופר שלח, אבי יששכרוב ויואב לימור העלילו על ראש הממשלה, כי החלטתו לצאת למהלך האחרון, שבו נפלו 33 חיילים, לא נבעה משיקולים צבאיים ומדיניים אלא משיקולים זרים של יוקרה ושל רצון לשפר את מעמדו הפוליטי. את קביעתם זו ביטאו במאמרים ובספרים שכתבו, וכן דברו על כך מעל כול במה. הם ניפחו את הבלון הזה, מתוך אמונה שדו"ח וינוגרד יאשר את דבריהם. בכך גם הפילו בפח את המשפחות השכולות, שמיקדו את מאבקם על חוסר המוסריות וחוסר התחשבות בחיי הבנים מצדו של ראש הממשלה. והנה בא דו"ח וינוגרד והבהיר, בצורה חד משמעית, שהם בדו את הדברים מליבם וכי לא ניתן להטיח אשמה כה חמורה בראש הממשלה ובממשלה. כך נשמט השטיח מכל גל המחאה של ההורים השכולים ושל גופים אחרים, והתביעה הצודקת להתפטרותו של ראש הממשלה נעלמה כלא הייתה. והמקרה השני, "הסקופ" האחרון של איילה חסון בדבר ההתארגנות של תלמידים ורבנים בישיבת "מרכז הרב". בכתבה ששדרה, בערוץ הראשון, מיד לאחר רצח 8 מתלמידי הישיבה הקטנה, עלה באופן ברור כי רבנים בישיבה היו מעורבים, או לפחות נתנו הכשר לתכנון פעולות נקמה פרטיות נגד ערבים. כשהסתבר שאין לזה שחר, יצאה דוברת רשות השידור בהודעה מיוחדת, לפיה אחד הרבנים של הישיבה שמע שיחה בין מספר צעירים, שלא מן הישיבה, שבאו לנחם אבלים עם רב מן הימין הקיצוני, אף הוא לא מן הישיבה, על נקם. ועל כך, כך טענה הדוברת, דברה הכתבה. הסבר עלוב כזה יכול אולי לספק את מי שלא ראה את הכתבה, אך לא את מי שראה אותה. אי אפשר גם לשכוח את הכתבה של בן כספית, שהופיע בכותרת ראשית ב"מעריב", לפני מספר שנים, שבה העליל על שופט בית המשפט העליון, תיאודור אור, כי, בהיותו שופט בבית המשפט המחוזי בנצרת, פסק עונש מאסר ליחיעם אוחנה על עבירה של סחר בסמים, משום שהוא, השופט, נסחט על ידי המשטרה, שידעה כביכול שהשופט עבר עבירות מיניות, כולל אונס. מהר מאוד הסתבר כי הראיות שמסר אוחנה לבן כספית היו מזויפות. אוחנה ושותפתו, התחקירנית רחל לב, הועמדו לדין והורשעו.
ואלה רק שלוש דוגמאות. ויש רבות אחרות המעידות לא רק על חוסר מקצועיות של העיתונאים, אלא גם על רדיפת הרייטינג של העורכים, ומעל לכל הן מצביעות על כך שהסטנדרט שהעיתונאי דורש, ובצדק, מאיש ציבור שסרח או נכשל במילוי תפקידו, כלומר, התפטרות או פיטורין, אינו חל על עיתונאים. הם רשאים לטעות ועל אף הטעות להמשיך בתפקידם, כאילו לא קרה דבר. הגיע הזמן שעיתונאי שדווח לא אמת ימצא עצמו מחוץ למקצוע, שבו האמינות בדיווח, לא הדעות, הן המבחן לכל. התקשורת היא "כלב השמירה של הדמוקרטיה" ועל כן היא חייבת לעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של אמינות, מקצועיות ואומץ לב. רק אז היא תשרת את "זכות הציבור לדעת" ותמלא את תפקידה.