עיתונות לבקנית ולא נשכנית צ'רלי ביטון - 24/10/2011
התקשורת בישראל משרתת כיום בעיקר את החברה העשירה. את העניים אף אחד לא מעניין. יותר מזה עד שסוף סוף יש מה לכתוב בנושאים החברתיים, התקשורת ממהרת לעצום עיניים, להתעלם ומעדיפה לכתוב על דירוג המשפחות המצליחות בישראל. כאילו מדובר בטבלה של ליגה בכדורגל. אחד הדברים המוזרים והמבישים, אליהם לא היינו מורגלים בעבר, היא התופעה של עיתונאי מראיין עיתונאי. התחילה בזה הטלביזיה ועכשיו עברה המודה הזאת גם לעיתונות הכתובה. לעתים קרובות, כשאתה פותח את הטלביזיה, או מדליק רדיו, צצים לך עיתונאים מרואיינים, שבעוד שבוע ישבו כמעט על אותו כסא ויראיינו את המראיין... אין לי ספק, העיתונות בישראל האמורה להיות כלב השמירה, כפי שאכן הייתה במשך שנים רבות, הפכה להיות עיתונות לבקנית ולא נשכנית. עיתונות, כפי שציינתי, העושה כתבות על עשירים, בתקווה שמחר אותו עשיר, עליו כתבו, ייקח אותם תחת חסותו. תחת כנפיו השמנות והעשירות. איפה אותם עיתונאים חוקרים, אשר סכנו את חייהם -ממש כך- ולא היססו לכתוב על העוולות במדינה? כיום אף אחד מהם לא מוכן להסתכן. הם לא נוגעים בחברות העושקות את החברה הישראלית. הם מעדיפים לכתוב רק על טובים ולבוא הביתה בשלום. הרבה אנשים אומרים לי: אבל מה אתה מתלונן? הרי אותם אנשים, מהשכבות החלשות, מוסיפים לקנות את העיתונות הצהובה; מוסיפים לראות תוכניות טלביזיה על עשירים. היום כבר לא. אם תבדוק תראה שהתפוצה של העיתונות הצהובה הולכת ויורדת. עמך כבר הבין שהוא אינו יכול למצוא בעיתון כתבות הנוגעות לו. פעם השכימו אנשים לקום כדי ללכת לקיוסק לקנות עיתון. לקרוא דברים הנוגעים בנושאים חברתיים, נושאים הנוגעים לעיר שלהם, לשכונה שלהם. כיום? רק בעזרת משקפת את יכול לראות כתבה קטנה פה ושם על הנושאים החשובים האלה. אתן לכם דוגמה: אין לי ספק, שאילו תנועת הפנתרים הייתה צצה כיום, היא לא הייתה מצליחה. למה? היא לא הייתה זוכה לאהדה בתקשורת, ולהדים כה רבים, כפי שאנו וחברי בתנועת הפנתרים זכינו. אז היה
איכפת לכתבים, איכפת לעורכים מהנעשה בשכונות. הם, העיתונאים של אז, שמו פס על מה יגידו בממשלה. או בממסד המסחרי. התקשורת המסחרית דחקה כבר לפינה את העיתונות הקלאסית. ברוב המקרים אתה מתחיל לראות כותרות זהות. בארץ רבת דעות, עדות, בעיות ומה שאתה לא רוצה, כמו שלנו –הדבר מסוכן. מסוכן לדמוקרטיה, מאחר ואתה נותן ביטוי רק לשכבה מסוימת באכלוסיה. דעיכתה של העיתונות הטובה בישראל היא רק סמל. אתה לא יכול כיום להצביע על משהו ולהגיד: זה מצליח. נכשלנו מבחינה ביטחונית. נכשלנו בגישור על הפערים החברתיים. נכשלנו בהסברה. נכשלנו בשיקום שכונות. גם השידור הציבור, לצערי הרב, נכשל בגדול. פעם יכולת לחוש בקיומה של אופוזיציה בישראל. כיום? השידור הציבורי הפך שופר של הממסד. שידור ציבורי היה מעלה, סתם דוגמה, את השאלה המתבקשת: איך הגיע רוני בראון להיות שר האוצר? איזה ערכים הוא מביא איתו? האם הוא באמת מתכוון להטיב עם השכבות החלשות? בולשיט. לצערי הרב, לא פעם פונים אלי אנשים בשכונות ושואלים את השאלה: איפה העיתונות? למה הם לא כותבים על המצוקה הגדולה? הרי המצב הכלכלי כיום, אצל מאות אלפי אנשים, הוא אפילו יותר קשה ממה שהיה בעבר. אתה יכול לראות את זה בפער ההולך וגדל. אתה יכול לראות את זה בבתי התמחוי שמספרם הולך וגדל. והעיתונות שותקת. מה שמעניין כיום את בעלי הבית של העיתונות המסחרית –טלביזיה, רדיו והעיתונות הכתובה- זה הרייטינג הקדוש. יותר רייטינג יותר הכנסות כספיות. כדאי גם שתשים לב לעובדה מעניינת: פעם העיתונאי בעצמו בא מהשכבות החלשות; בעצמו התקשה לגמור את החודש. הייתה זהות אינטרסים בין השכבות החלשות לעיתונאי בשטח. היום? אתה יכול לראות עיתונאים שמרוויחים 70, 80 אלף שקלים לחודש, ואולי יותר. עיתונאים המוכנים לעבור ממקום עבודה אחד למאחר, תמורת תוספת של כמה אלפי שקלים. אין יותר אכפתיות. מה שמעניין כיום את העיתונאי היא השאלה: כמה משכורת תיכנס לחשבון הבנק שלי בסוף החודש.
רשם : ברוך מאירי
----------------------------------------------------------------- הכותב הינו ח"כ לשעבר.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים