כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של קול ישראל, כבר מזמן חדלה להיות כתבת צבאית שגרתית, המסקרת אך ורק את פעולות צה"ל. היא הפכה לאוזן הקשבת לחיילים, אליה הם מפנים את תלונותיהם. כרמלה מנשה, בעלת תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל, היא עיתונאית מסוג אחר, שאינה מסתפקת מפרסום הודעות דובר צה"ל, אלא חוקרת, בודקת ומשדרת דברים, אשר ברוב המקרים אינם נעימים לקצונה הבכירה בפרט ולמערכת הביטחון בכלל. לא נעים להם היה לשמוע את חשיפתה על קצינים בכירים, שניצלו את פקודיהם לביצוע עבודות פרטיות בביתם; לא נעים היה להם לשמוע שחיילים, שנסעו לפולין, כדי להשתתף בטקס הזיכרון באושויץ, ניצלו את נסיעתם למשחקים בקזינו ועוד כהנה וכהנה מעשים, שאינם ראויים לצבא הגנה לישראל... היריעה קצרה מלתאר את הישגיה העיתונאיים הרבים של כרמלה מנשה. הפרסים הרבים בהם זכתה – פרס סוקלוב, פרס עמותת אמיתי, פרס איכות השלטון, פרס מנהל הרדיו ופרס בנות הברית, הם עדות חיה להישגים אלה. בחודש אפריל השנה התקיים בבית סוקולוב בתל-אביב, יום עיון בנושא "הרדיו כשידור ציבורי", אותו ארגנו אגודות העיתונאים בתל-אביב וירושלים ובהשתתפות אוניברסיטת חיפה. עשרות עיתונאים ואנשי ציבור נטלו חלק ביום העיון. אך בלא ספק, הדברים שהשמיעה כרמלה מנשה באותו יום הותירו את יושבי האולם פעורי פה. כרמלה "הוציאה החוצה", כפי שנוהגים לומר, את מה שמעיק על לבה. והדברים אכן היו קשים. אנו מביאים אותם בפניכם, כמובן עם תיקונים נדרשים, וכן דברים שאמרה בתום יום העיון בשיחה עם כותב שורות אלה.
***** יש לחצים. אולי לא ישירים אבל הם קיימים. סיפור אישי: ישנם איומים על חיי ועל בתי. מנהלי רשות השידור ישבו, שמעו והסתכלו. לא עשו דבר. רצו רק שאסתום את הפה. היה מבצע הריסת בתים ברפיח. נסעתי לשם עם שלומי אלדר (הכתב לענייני שטחים של ערוץ 10), נסענו ברכב פלסטיני לתוך רפיח המצרית. סכנתי את חיי. הגענו לשם כשצה"ל היה עדיין בפעולה צבאית. יורה. נפגשנו עם מפקד הכוח הצבאי שלנו שפעל ברפיח. היה ויכוח בין שלומי אלדר לבין מפקד בשטח, על נחיצותם של הריסת בתים שלא לצורך. הצבא שיקר בלי להניד עפעף. הרס בתים, שלא הייתה להם כל הצדקה צבאית להרסם. שדרתי את הדברים ברדיו. השידור על המבצע מאוד לא מצא חן בעיני ציבור מסוים. "הגיבוי" היחיד שקיבלתי היה מפי אחד הבכירים ברשות השידור: "זה לא היה תפקידך לנסוע לשם". במלים פשוטות: לא זכיתי לקבל גיבוי מאיש מהמנהלים שלי, בהנהלת רשות השידור. בסך הכול, כך הרגשתי, שאני עושה את העבודה שלי. 30 שנה אני עובדת בקול ישראל ומעולם לא הוגשה נגדי תביעה על הוצאת דיבה. בעקבות התלונות של "הציבור המסוים" הוגשה נגדי תלונה. כמובן שעמדתי על דברי. הדברים שנאמרו בכתבה שקפו מציאות מסוימת. מציאות רעה, אבל זה מה שהיה. באים וטוענים נגדי שאני אולי כבר שחוקה. אני שחוקה? אני שמכינה שלוש כתבות ליומן הבוקר ושלוש כתבות ליומן הערב, אני שחוקה? אני חשה כמו בחורה בת 20, העושה עבודתה מתוך אמונה והתלהבות. אז לבוא ולטעון נגדי, שאולי אני שחוקה – היא טענה באמת מגוחכת. אמת הייתה תקופה שנכנסתי ל"מקלט" כי נמאסה עלי ההתנהגות של הבוסים כלפי. במשך כל עשרות שנות עבודתי ברדיו מעולם לא בקשתי דבר מהמערכת. * בעקבות הדברים הללו, אותם השמעתי מלבי בכנס בבית סוקולוב, קיבלתי תגובות רבות. בעיקר מחברי ברדיו ומעיתונאים רבים אחרים. בין המגיבים בחיוב, לדברים שהשמעתי, היו גם חלק מהמנהלים ברדיו ובערוץ הראשון. הם הבינו, אולי יותר מאשר כל אדם אחר, שכעסי לא כוון אליהם. אלא למנהלי רשות השידור לדורותיו. אני אוהבת את עבודתי ברדיו ורואה בזה שליחות. סכנתי את חיי ואוסיף לעשות כך, כל עוד יש בכך צורך חיוני. זה המקצוע שבחרתי בו. גם אני יצאתי חוצץ נגד אותם פרשנים אשר במהלך מלחמת לבנון השנייה יצאו במחולות ובמצלתיים על ההחלטה לצאת במלחמה נגד החיזבאללה. זה שהם שינו עורם לאחר מכן, אין זה מענייני. אך חורה לי העובדה שבקרב הציבורי קיימת תחושה לפיה הכתבים הצבאיים היו, במהלך המלחמה בלבנון, משתפ"ים של צה"ל בכלל ושל דוברת צה"ל בפרט. מדובר כאן בתחושה כוללנית. חלק מהציבור בוודאי יזכור את השידורים שלי ברדיו, כבר בתחילת הקרבות ובמהלכן, בהם מתחתי ביקורת קשה על צה"ל: על ההערכות, על המחסור בציוד, על חוסר אימונים. לבוא עכשיו ולומר שאני לא עשיתי את עבודתי נאמנה – זו פשוט טעות גדולה. בסופו של דבר אנחנו צריכים לזכור: לא העיתונאים הם אלה שניהלו את המלחמה הכושלת בלבנון.
רשם : ברוך מאירי
----------------------------------------------------------------- הכותבת הינה כתבת צבאית של קול ישראל.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים