התוכנית לשדר בערוץ 2 תכנית טלוויזיה בכיכובו של היועץ לעסקים ארקדי גאידמק, העלתה שוב על סדר היום הציבורי את שאלת הקשרים בין הון-פוליטיקה-ותקשורת. איל ההון פועל בכל החזיתות ומדגים לנו כיצד יכולות להסתעף פעילויותיו של איש עסקים אשר מגלה שאפתנות במישור הפוליטי. אפשר לשאול, מה רע בכך שבהונו הרב הוא משתמש כדי לרכוש אהדה ציבורית -החל בהיחלצות לעזרת תושבי שדרות בשעה שהממשלה מזניחה את חובתה, דרך עריכת מסיבות המוניות, וכלה במימון קבוצת כדורגל? איזה פסול יש בכך שאדם המבקש לשפר את תדמיתו ומעמדו, פועל גם בזירה התקשורתית עצמה, וכבר אינו רק מרואיין שהעיתונאים אוהבים לקנטר, אלא בעלים של תחנת רדיו, כוכב תשדיר פרסומת משעשעת ועתה גם מנחה בתוכנית החותרת אלי רייטינג? הפעילויות הללו חוקיות ועל חלקן אף ראוי לברך. ובכלל, אין זו המצאה ישראלית. ראו למשל את המיליארדר ברלוסקוני – איל הון אשר בין היתר שולט בתעשיית מדיה ובקבוצת כדורגל, וראש ממשלה שוב ושוב. אלא שהדברים יורדים לשורשי המשטר הדמוקרטי. סוגיות הריכוזיות והבעלות הצולבת בתחום התקשורת נדונו פעמים רבות, וספר החוקים שלנו כולל הסדרים שנועדו לטפל בהן ולהגביל את תוצאותיהן השליליות. חוק ההגבלים העסקיים נועד למנוע ריכוזיות יתר בכלל הפעילויות הכלכליות במשק, מטעמים של יעילות כלכלית ואילו בתחום התקשורת, נקבעו הוראות ספציפיות מחמירות יותר משום חשיבותה של תחרות לזרימה החופשית של מידע ושל מגוון דעות.
בחיבורם בנושא זה, מציגים ירון אזרחי ושותפיו שורה של סכנות הנשקפות למשטר הדמוקרטי מריכוז השליטה באמצעי תקשורת בתחומי חדשות ואקטואליה: נבחרי ציבור עלולים להימנע מלבקר את אמצעי התקשורת ואת בעליהם מחשש שתיחסם דרכם להתבטא באופן חופשי בפני הציבור הרחב; אמצעי התקשורת שלבעליהם אינטרסים נוספים עלולים לפעול בסיקוריהם ובביקורתם על פי אינטרסים אלה ולא באורח אובייקטיבי; עיתונאים ואמצעי תקשורת עלולים לחשוש מלדון בענייניהם של בעלי השליטה באמצעי התקשורת מחשש שיבולע להם; בעלי סמכויות שלטוניות ואנשי תקשורת עלולים לפתח יחסי 'תן וקח' זה עם זה, תחת יחסי ביקורת עניינית מצד אחד ובקרה מצד שני. כל אלה עלולים להביא לצמצום מגוון הדעות בציבור.
כדי להתמודד עם סכנות אלה נקבעו בחוקי התקשורת האלקטרונית הוראות המגבילות שיעורי בעלויות באמצעי התקשורת ונקבעו איסורים על בעלות או ניהול בידי גורמים פוליטיים.
מבלי להפחית בחשיבותו של הטיפול בסוגיית הבעלויות הצולבות, ברי שאין זו נוסחת קסם הפותרת את כל מורכבות היחסים במשולש הון -שלטון (פוליטיקאים)- ותקשורת. למשל, אין בכוחן של מגבלות הבעלויות לפתור הסכמות ו'הבנות' בלתי פורמליות בין בעלי אינטרסים משותפים - בין אם אלה מספר בעלי שליטה, או עיתונאי ובעל שליטה, פוליטיקאי ובעל שליטה, או פוליטיקאי ועיתונאי. כל אחת ממערכות יחסים אלה עלולה לפגוע בזרימה החופשית של המידע והדעות. בעיה אחרת שאין מגבלות הללו פותרות היא שאלת הכוח המצרפי שצובר מי שפועל בשתיים או אף בשלוש הזירות גם יחד: פוליטיקאי וגם בעלים של אמצעי תקשורת, או פוליטיקאי וגם 'כוכב' תקשורת – מנחה, מגיש או בדרן. כל צירוף כזה, לגיטימי כשלעצמו, לא רק שנותן לבעליו יתרון יחסי על פני עמיתיו, אלא שזוהי עוד הטיה של ה'משחק הדמוקרטי' מזירת המאבק בין דעות ועמדות אל עבר תחרות במישור השיווקי - נטול התוכן המהותי. האם זה מה שישרת את איכות משטרנו? יותר מכך, טשטוש התחומים הזה פוגע בעקרון ביזור הכוח. דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב ואף לא רק הגנה על זכויות המיעוט. מרכיב חשוב במבנה הדמוקרטיה הינו יצירת משטר של איזונים בלמים ופיזור הכוח. עם התעצמותה של התקשורת אין עוד להסתפק בהפרדת הרשויות המסורתיות – המחוקקת, המבצעת והשופטת, אלא יש להחיל עקרון זה גם על התקשורת, אותה יש המונים כרשות רביעית. ובאשר לעוצמתם של בעלי ההון במדינה הרי היא מן המפורסמות; ממחקר שפרסם לאחרונה בנק ישראל עולה כי "זיהוי של 10 הקבוצות הגדולות, שכולן בבעלותן של משפחות, מעלה כי משקלן מתקרב ל30% - מן הגבוהים בעולם המערבי". אשר על כן, ההיגיון העומד מאחורי רעיון הפרדת הרשויות צריך להנחות גם ביחס לאפשרות של ריכוז הון, שלטון ותקשורת באותן ידיים. עד כמה חשוב לעשות כך? ממצאי המחקר 'מדד הדמוקרטיה הישראלית 2007' מביא את עורכיו, אריאן ושותפיו, למסקנה כי 'הדמוקרטיה הישראלית שרויה במשבר עמוק'. בערכם השוואה בין-לאומית רב ממדית הם מוצאים, כי 'ישראל טרם הצליחה לסגל לעצמה את מאפייני הדמוקרטיה המהותית, ובמדדים רבים היא מוערכת בתחתית מדרג המדינות'. את דבריהם הם מסכמים בהבעת חשש ל'פגיעה בחוסנה של החברה הישראלית ובכושר עמידתה'. אם כך, מה ניתן לעשות וכיצד? דיון בשאלה זו ראוי לעניות דעתי שיתייחס לרכיבים שונים ובהם דרכים לקביעתן של נורמות בעניין זה, סוגים שונים של אמצעי תקשורת וכן התייחסות לא רק למגבלות מתבקשות אלא גם לאפשרויות חדשות. מטבע הדברים נדרשת כאן הרחבת היריעה אותה אערוך בנפרד.
----------------------------------------------------------------- * אורן טוקטלי הינו מחבר הספר 'מדיניות תקשורת בישראל', מרצה לתקשורת באוניברסיטת ת-א, ובעבר ראש מנהלת ההקמה של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ומנכ"ל הוועדה למדרוג.
----------------------------------------------------------------- 1) בעלות צולבת-שליטה ותחרות בשוק התקשורת הישראלי, מאת ירון אזרחי, זוהר גושן, שמואל לשם, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2003. 2) התהוותן של הקבוצות העסקיות בישראל והשפעתן על החברות ועל המשק, קונסטנטין קוסנקו, מח' המחקר של בנק ישראל, 2008. 3) מדד הדמוקרטיה הישראלית 2007: לכידות בחברה שסועה, מאת אשר אריאן, ניר אטמור, יעל הדר, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים שם, אחרית דבר. ע' 87.
לדף קודם
שלח לחבר
הדפס
מפת אתר
English
שאלות
קישורים