המאמרים בארכיון זה התפרסמו באתר האינטרנט של "עמותת נ.צ. לדמוקרטיה" בין התאריכים יולי 2007 לפברואר 2009, חלקם נכתבו בהקשר לאירועים שהתרחשו במהלך תקופה זו. התאריך המופיע ליד המאמר מציין את תאריך העברתו מאתר האינטרנט של "עמותת נ.צ. לדמוקרטיה" לאתר האינטרנט של "תנועת אומץ".
האם בכל מקרה של כשלון ומחדל, יש למצות את דין האחריות? התשובה היא כנראה לא. הרי זה בלתי אפשרי. מי אינו טועה? ומי לא נכשל? לכן חייבים לקבוע קריטריונים. אחד מהם: עוצמת הכשל והתמשכותו. גם בהתמשכות יש מידה של עוצמה. אם הכישלון הוא רגעי - זה ליקוי מאורות. בא וחולף. אבל ברור שהמקרה שלפנינו (מלחמת לבנון השנייה) מדובר בעוצמה ממדרגה ראשונה: מלחמה. זהו דבר שאינו של מה בכך. מלחמה זה פיקוח נפש. "ניסוי" יקר מדי אשר בהתגלגלותו ובעטיו נהרגים אנשים. אפילו ראש ממשלה אינו יכול להפיח רוח חיים באפו של אזרח, או חייל, ששלם בחייו.
הממשלה ובראשה ראש הממשלה התנהגו כפיל בחנות חרסינה: החליטו לצאת למלחמה מבלי להכריז עליה. כלומר, בעצם לא ידעו מה הם מחליטים. אחרי 4-5 ימים ניתן היה לעצור את המלחמה הארורה הזאת. ובודאי את יום המלחמה האחרון, בו שלמו עשרות חיילים חייהם לשווא. אילו היה מדובר בהחלטה (לצאת למלחמה) החלטה לא פופולארית –ניחא. הייתי אומר כך: התייצב לו מנהיג, חשף חזהו, ומכריז "כך אני רוצה. כך אני פועל". ההחלטה שקיבל ראש הממשלה הייתה הכי פופולארית. כלומר הפופולאריות – הייתה הסיבה. המניע. במלים פשוטות: 2-3 אנשים החליטו להוכיח לנו שמותנם עבה ממותנו של קודמיו... זה היה עד כדי כך פופולארי (היציאה למלחמה), ששמונים אחוזים מהציבור תמכו ביציאה למלחמה. המנהיגים שלנו פתחו עיתונים ראו את תוצאות סקר הפופולאריות ואמרו לעצמם: "בעוד כמה ימים אגיע לתשעים אחוזי תמיכה. הבא ונמשיך. והתקשורת? תמיד לצד זה של המתרס. ורק לאחר מכן היא משנה עורה. עוצמה של כשל הייתה כאן.
אמת : לנ.צ. לדמוקרטיה ישנה עמדה ברורה, השוללת כמעט באופן גורף את הצעות הרפורמה של שר המשפטים, פרופ' דניאל פרידמן. ישנם קוראים רבים הטוענים נגדנו בנקיטת מדיניות "פרו בינישית"... אני רוצה להבהיר בצורה חד משמעית: אין לנו דבר נגד פרופ' דניאל פרידמן כמשפטן. אבל אנו סבורים, וזו בהחלט זכותנו לחשוב כך, שמדיניותו תגרום לא רק להרס מערכת המשפט בישראל, אלא גם להשתלטות הפוליטיקאים. ישנם מספר עיתונאים, וביניהם בן-דרור ימיני -אשר לרבות מדעותיו בנושאים החברתיים המתפרסמים ב"מעריב" אני מסכים בהחלט. התומכים ברפורמות של פרופ' פרידמן סבורים שאין זה אסון אם פוליטיקאים ימנו שופטים. במאמרו ביום שישי האחרון, תקף בן דרור ימיני את הערת שופט בית משפט העליון, אדמונד לוי, כפי שבאה לביטוי בהחלטת בג"צ בעניינו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב. השופט לוי תקף את התערבות הדרג הפוליטי במינוי יועץ משפטי לממשלה, דבר שהכעיס מאוד את ימיני שכתב בין היתר: ... "ויותר מכך: אין מדובר רק ביועץ. גם מינוי שופטים, בכל המדינות הדמוקרטיות, הוא עניין פוליטי. יש בכך היגיון. דווקא שופטים הממנים שופטים הם סכנה לעצמאות שיפוטית, ולסיכוי לגיוון עמדות. השיטה שבה לשופטים יש השפעה מכריעה על מינוי שופטים, היא לא רק ישרא-בלוף. היא בעיקר מסוכנת"... חד וחלק. ימיני רק שכח לנמק מדוע היא מסוכנת? להמשך קריאת המאמר
כידוע, מיד לאחר משברים, מחדלים ובעיות חמורות מאד, כמו לאחר מלחמת 1973 ומלחמות הלבנון הראשונה והשנייה, מתעורר לחיים הדיון בסוגיות של האחריות והאחראים להתרחשויות כאלה. שלא במפתיע הנושא הזה עלה בעוצמה רבה מאד על סדר היום הציבורי בישראל, אחרי פרסום דו"ח הביניים ובייחוד אחרי פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד. שוב, כידוע, הסיבה למהומה, ששככה מיד, הייתה התפטרותם של כמה קצינים, דן חלוץ ועמיר פרץ, מצד אחד, ואי התפטרותו של אהוד אולמרט למקרא הביקורת הקשה שמתחה עליו הועדה, מצד שני. אבל כאשר הציבור, כמה פוליטיקאים, אקדמאים וועדות החקירה הממונות לדון בסוגיות אלה מנסים לבחון את המקורות והתוצאות של מופעים קשים כאלה ואחרים, הפוקדים כל הזמן את החברה והדמוקרטיה הישראליים המקרטעים קשות, יש נטייה ברורה לעסוק בעיקר בהיבטים המבניים, הארגוניים, והמשפטיים. אלה הם, כביכול, הגורמים "הקשים" למשברים, שניתן, לכאורה, לעמוד על טיבעם ומהותם באמצעות מודלים רציונאליים ולהיעזר בנתונים כמותיים בכדי להגיע למסקנות ולדרכים לשיפור המצב. זו הנטייה העכשווית גם כאשר מנותחים היבטים אחרים של החברה והפוליטיקה הישראליים. ולא במפתיע כך גם עשו רות גביזון, יחזקאל דרור וחבריהם בוועדת וינוגרד. להמשך קריאת המאמר
מועצת העיתונות ולשכת עורכי הדין קיימו בחודש שעבר משפט פומבי מאלף, בשאלה אשר תטריד אותנו רבות בעתיד: האם יש לאסור פרסום שמות חשודים. ועד כמה יש בהצעת חוק זו כדי לפגוע בדמוקרטיה. הצעת החוק, שהועלתה בכנסת, קובעת: "לא יפרסם אדם שמו של חשוד, שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אלא אם מצא בית המשפט שהדבר הכרחי לקידום החקירה על פי דין, או שיש להעדיף את העניין הציבורי שבפרסום". כשופטים במשפט הפומבי ישבו שלושה משפטנים בעלי שם: נשיאת מועצת העיתונות, שופטת בית משפט העליון, בדימוס, דליה דורנר; עו"ד אורנה לין, המשנה לנשיאת מועצת העיתונות; פרופ' יורם פרי, ראש מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב. התובע במשפט הציבורי היה עורך דין אביגדור פלדמן, שזימן כעדי תביעה את נצ"מ, בדימוס, ד"ר מאיר גלבוע ואת כתב הטלביזיה ערוץ חדשות 10, ברוך קרא. הסנגורית במשפט הפומבי הייתה עו"ד יעל גרוסמן, המשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות, שזימנה כעדים את עו"ד מנחם רובנשטיין ואת י' שהוגדר כ"כנפגע פרסום". שלושת השופטים הכינו "הפתעה", כאשר העלו על דוכן העדים עד מטעמם: שופט בדימוס, גבריאל (גבי) שטרסמן, לשעבר עיתונאי בכיר במעריב. הקהל, 54 במספר, היה חבר המושבעים במשפט. בסיום הערב נערכה הצבעה. התוצאות לא הפתיעו איש והן כה אופייניות לנו הישראלים: 27 בעד. 27 נגד... עיתון נ.צ. לדמוקרטיה מפרסם, בלעדית, את דבריהם (בקיצורים קלים) של התובע, עו"ד אביגדור פלדמן, ושל הסנגורית, עו"ד יעל גרוסמן.
נראה, שהעולם לא למד מאומה מן ההיסטוריה. לאחר הרס הריקמה התרבותית שהביאה האינקוויזיציה, והשואה שחולל המשטר הנאצי, ולאחר כל מה ששמענו ולמדנו על מחנות העבודה ועל בתי החולים הפסיכיאטריים, שבהם נכלאו וכלואים עדיין מתנגדי משטרים אפלים, אנו עדים לניצחון הטוטליטריות הדתית-האיסלמית באירן של חומייני, ולהתגברות היסודות הפונדמנטליסטיים הדתיים במצרים ובארצות אחרות. לפעמים נדמה שבני האדם רוצים שישטו בהם, שהם מפחדים לעמוד על רגליהם וחוששים מחופש המחשבה. נדמה כאילו הם מעדיפים על פניו את השמיכה החמה והבטוחה של דוגמה שלטת, שתאמר להם מה לעשות וכיצד לחשוב ובמה להאמין, שתפתור אחת ולתמיד את כל השאלות ותסלק את הספק הכרוך בחיים בעולם מלא סתירות וניגודים. כל התפישות הדתית האלה דוחות את ההומניזם. הן רואות באדם יצור חלש, נוטה מטבעו לחטא, שיש לחנכו ולהדריכו –גם באונס ובכפייה- על מנת לפתוח לפניו את הדרכים לגאולה "האמתית", שאת מפתחותיה הן מחזיקות. מה יעלה בגורל הדמוקרטיה הישראלית, אם הציוויים המוחלטים של ההלכה היהודית, החתומים בחותם הגטו, יכו שורש? האם יצליח הממסד הפוליטי לאמץ ולהשליט את הציוויים האלה כנורמה חברתית במדינה? אם אכן יצליח- תלך ותתקצר הדרך אל משיחיות השקר כתחליף לחזון, ואל ההתנשאות הריקה, כתחליף לגאווה מוצדקת על הישגים. כפשע מהוויה זו ליומרה כאילו תהליכי ההיסטוריה חלים רק על זולתנו, ומכאן "אך כפסע להערצת אי-המציאותיים כערך". ככתוב בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין (דף כ"ג). להמשך קריאת המאמר
החוק הישראלי בנושא ועדות חקירה התקבל בכנסת בשנת 1968. גם קודם לכן הייתה יכולה הממשלה להקים ועדת חקירה, על פי חוק מנדטורי משנת 1921, אך על פי אותו חוק הממשלה עצמה הייתה בוחרת את חברי הוועדה. החידוש הדרמטי בחוק הישראלי התבטא בכך, כאשר החקירה היא בנושא בעל "חשיבות ציבורית וחיונית אותה שעה", סמכות הבחירה של חברי הוועדה הופקעה מהממשלה והועברה לנשיא בית המשפט העליון. החידוש הזה נבע מתוך התובנה שבנושאים "בוערים" בעלי חשיבות ציבורית וחיונית צריכה הוועדה בדרך כלל לברר גם את אחריות הממשלה, וכי הצדק איננו יכול להיראות אם הממשלה ושריה הם שממנים ובוחרים את החוקרים. להמשך קריאת המאמר
עם פרסום דו"ח ועדת וינוגרד חשוב לעמוד על היבט מרכזי הפוגם בדמוקרטיה הישראלית: חשיבותם המעשית והחיונית של יחסי-הגומלין בין התחום הביטחוני והתחום האזרחי בישראל. נושאים אלו יהוו מוקד לדיונים מעמיקים מתמשכים בעלי מסקנות עיוניות ומעשיות.
ועדת וינוגרד מעידה על ייחודה וחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. אין דמוקרטיה בעולם המקימה ועדות חקירה או בדיקה, שמטרתן לדון בכשלים של ממשלתה ושל העומד בראשה. לכאורה בודקת הועדה אירועים (מלחמת יום כיפור, מלחמת לבנון, מלחמת לבנון השנייה ולהבדיל האחים פריניאן), אך למעשה ברור מרגע המינוי, שהועדה עומדת לדון בתפקוד המנהיגים בסיטואציות מיוחדות וקשות, לשפוט אותם ולקבוע את עתידם הפוליטי. לא כך פעלה ועדת וינוגרד. היא החליטה לא להסיק מסקנות ולא להמליץ המלצות אישיות אלא לטפל במערכות והכשלים שלהן ולהשאיר לציבור, בדרך של הצבעה בחירות או מחאה או פעילות פוליטית של נציגיו בכנסת, להסיק מסקנות אישיות באשר למנהיגות הכושלת. זוהי למעשה התחמקות מן התפקיד של הועדה, שכן אין כשלון יתום. ומתגנב החשש ללב, שגישה זו הייתה ידועה לראש הממשלה, כאשר מינה את חברי הועדה הבדיקה הממשלתית והתנגד לועדת חקירה ממלכתית, שחבריה מתמנים על-ידי נשיא בית המשפט העליון. רות גביזון ידועה בעמדתה, מזה שנים, שאין תפקידו של בית המשפט לדון בנושאים פוליטיים וציבוריים אלא רק בנושאים של זכויות האדם, וכי השאלות הציבוריות צריכות לעמוד למבחן הציבור. היא אמרה בעבר: "לא בכל מקום שיש דין – צריך שיהיה גם דיין". להמשך קריאת המאמר
אני יושב מול המרקע, צופה ומאזין למסדר הפרשנים שהובהלו למצודות האולפנים לבשר לו לעם ישראל מה אמר השופט וינוגרד בדו"ח. לפני רגע עוד ראיתי את השופט נשוא הפנים על המסך, יושב במרכז שורת חכמי הגלימה החוקרת, ושמעתיו קורא לתוך מיקרופון כנוע בקול מונוטוני ופסקני דברים על מלחמה שהתחילה בלא עצה ובלא תושייה, ונמשכה בבלבול ובדשדוש ונסתיימה בהחמצה גדולה. להמשך קריאת המאמר
את השורות הבאות פרסמתי במדור "דיעות" ב"מעריב", ב-28 בנובמבר השנה. אוסיף כאן מה שהתחדש לי לאחר פרסומן. וכך כתבתי: "אין לי שום יומרה להביע דעה בעניינים משפטיים טהורים. אבל קרבות הרחוב בין שר המשפטים לבין נשיאת בית המשפט העליון וכמה מעמיתיה לשעבר, כבר מזמן חדלו להיות משפטיים בלבד ונהפכו יותר לפוליטיים, וממילא גם לאישיים. ועל פוליטיקה גם אני יכול לומר משהו. להמשך קריאת המאמר
בהודעה פומבית שפרסם לאחרונה הכריז היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי הוא מסתייג מכוונת שר המשפטים, דניאל פרידמן, ליזום חקיקה שתגביל את גדר העניינים שיהיו נתונים לביקורתו השיפוטית של בג"ץ. מר מזוז הדגיש אמנם, כי גם לדעתו על בג"ץ להימנע מלדון בעניינים כאלה ואחרים, אלא שאת הגדרת תחומיה של השפיטות המוסדית יש לדעתו להניח לשיח הציבורי; שכן, כל ניסיון להסדיר נושא זה בחקיקה יפגע בהכרח ב"נושאים שבהם לכל הדעות אין להגביל את היקף הביקורת השיפוטית של בג"ץ, כמו נושאים הגוררים פגיעה בזכויות אדם". להמשך קריאת המאמר